41 שנים לסטודיו ג׳יבלי: טופ עשרת הסרטים הגדולים של האולפן

היום, 15 ביוני 2026, מציין סטודיו ג׳יבלי 41 שנים להיווסדו.  לרגל יום הולדת 41, מבקרת הקולנוע אנה דביר מדרגת את עשרת הסרטים האהובים עליה מבית ג׳יבלי, שהפך לאחד האולפנים המשפיעים, האהובים והמשמעותיים בתולדות האנימציה.

*רשימה בסדר יורד, מהמקום העשירי למקום הראשון.

אנה דביר, 15.06.2026

יש משהו כמעט בלתי מוסבר בדרך שבה הסרטים של סטודיו ג׳יבלי מצליחים לדבר בו זמנית גם לילד שהיינו פעם וגם לאדם שהפכנו להיות. מעטים האולפנים שהפכו לבית רגשי עבור מיליוני צופים ברחבי העולם, כפי שעשה ג׳יבלי. במשך יותר מארבעה עשורים, יצר האולפן סרטים על רוחות, מכשפות, יצורי יער וטירות מעופפות. מתחת לכל הקסם, הסתתרו תמיד סיפורים אנושיים על מלחמה, פחד, אובדן, התבגרות, חרדה, בדידות ואהבה, ועל המאבק להישאר תמימים בעולם שהפסיק להיות כזה. הקהל הוכיח שהוא מסרב להתייחס לאנימציה כאל מדיום ילדותי בלבד, וזה אולי הדבר שהפך את ג׳יבלי לכל כך יוצא דופן מהרגע הראשון – האמונה שאנימציה יכולה להיות הכול בו זמנית: עדינה, אכזרית, תמימה, פוליטית, יפהפייה ומטרידה.

הסרטים של ג׳יבלי היו מכוננים עבורי כאנימטורית.

היצירות של ג׳יבלי הן מהראשונות שחשפו בפניי את היכולות הפנומנליות של האנימציה והבהירו לי שקולנוע ואנימציה הם התחום שבו אני רוצה לעסוק.

בשנת 1985, כשהוא בן 44, הקים היאו מיאזאקי יחד עם הבמאי איסאו טקהאטה והמפיק טושיו סוזוקי את סטודיו ג׳יבלי – אולפן אנימציה קטן שכנראה אף אחד מהם לא דמיין שיהפוך לאחד האולפנים הכי משמעותיים בתולדות הקולנוע.

עם השנים הפך מיאזאקי לפנים המזוהות ביותר עם האולפן, ובצדק. קשה לחשוב על יוצר אחר שהצליח לבנות עולמות כל כך עשירים ומלאי פנטזיה, ובו זמנית לגעת בפחדים ובמורכבויות הכי אנושיות שלנו. אך סטודיו ג׳יבלי מעולם לא היה רק אדם אחד – איסאו טקהאטה הביא לאולפן רגישות אנושית וכאב מסוג אחר לגמרי, טושיו סוזוקי היה הכוח שהצליח להפוך את כל החלומות והכאוס הזה למציאות, ויוצרים נוספים כמו יושיפומי קונדו הותירו גם הם חותם עמוק על הזהות של האולפן. ובכל זאת, יש במיאזאקי משהו אחר שתמיד גרם לו לבלוט כשיוצר. אולי משום שגם בגיל 85 הוא עדיין מצליח להביט בעולם בעיניים של ילד סקרן, אבל להבין אותו בכאב של אדם מבוגר. יש בו אמונה עיקשת בטבע, באהבה ובדמיון – גם אם סרטיו חוזרים שוב ושוב עד כמה העולם יכול להיות אכזר, אלים ומלא אובדן. זה בדיוק הקסם של מיאזאקי: היכולת להמשיך לחלום בעולם בלתי נגמר של פנטזיה ודמיון, בלי לעצום עיניים מול המציאות האכזרית.

תמונה מאתר TMDB

10. הרוח העולה (2013)

סרט חריג בפילמוגרפיה של מיאזאקי. כשיצא בשנת 2013, היה מוזר לראות את האדם שמזוהה עם יצורים קסומים, ילדות אבודות ועולמות פנטסטיים – יוצר דווקא דרמה ביוגרפית שקטה על ג׳ירו הוריקושי, מהנדס התעופה שתכנן את מטוסי הקרב היפניים במלחמת העולם השנייה. ״הרוח העולה״ מרגיש כמו יצירה שכמעט ואינה שייכת לעולמו של סטודיו ג׳יבלי – יש בה משהו הרבה יותר מאופק ומציאותי מבחינת העולם הויזואלי שנבנה. מה שהופך את הסרט למרתק אינו דווקא הסיפור ההיסטורי שבמרכזו, אלא העיסוק הכמעט אובססיבי ביצירה, שמרחף מעל כל הסרט. ג׳ירו מוצג כאדם שחולם על יופי באופן כמעט ילדותי, אבל חי בעולם שלא באמת מאפשר לחלומות כאלה להישאר נאיביים. מיאזאקי אף פעם לא הופך אותו לגיבור מוחלט, וזו כנראה הסיבה שהסרט הזה מעורר מחלוקת גם היום. יש בו תחושה מתמדת של אי נוחות, כאילו הסרט עצמו לא בטוח איך להרגיש לגבי האיש שעומד במרכזו. אני מאוד מעריכה את ״רוח העולה״ ויש משהו מאוד יפה ביוצר מעל גיל 70 שבוחר לעשות סרט כל כך שקט, עייף ומלא ספקות. עם זאת, חסר לי בו הקסם שכל כך מזוהה עם סטודיו ג׳יבלי ועם מיאזאקי.

תמונה מאתר TMDB

9. הנסיכה מעמק הרוחות

״הנסיכה מעמק הרוחות״ יצא אמנם לפני ההקמה הרשמית של סטודיו ג׳יבלי, אך קשה שלא לראות בו את אבן היסוד שעליה נבנה האולפן. רבים מאנשי הצוות שעבדו עליו היו שותפים בהמשך להקמת ג׳יבלי, והצלחתו של הסרט הייתה אחד הגורמים המרכזיים שבכלל אפשרו את הקמתו. סרטו של הייאו מיאזאקי משנת 1984 מתרחש בעולם פוסט אפוקליפטי, שבו האנושות נאבקת לשרוד לצד ״ים הריקבון״ – שטח יער עצום ורעיל המאוכלס בחרקים ענקיים ומאיימים. במרכז הסיפור עומדת נאוסיקה – נסיכה צעירה שמנסה למנוע מלחמה בין ממלכות יריבות ובו זמנית להבין את העולם הטבעי במקום להילחם בו. בבסיסו של הסרט, אפשר לראות כמעט את כל האובססיות הגדולות של מיאזאקי: מלחמות, פחד מהרס סביבתי, חשדנות כלפי תעשיות, והאמונה העיקשת שאמפתיה חזקה יותר מאלימות. נאוסיקה עצמה היא גם אחת הגיבורות הכי יפות שהוא כתב – באופן שבו היא מצליחה להיות גם מלאת חמלה וגם אמיצה בצורה בלתי נתפסת. יש משהו מרגש בדרך שבה הסרט מתעקש שוב ושוב שהעולם לא באמת מתחלק לטובים ורעים, ושפחד הוא בדרך כלל מה שדוחף בני אדם להרס.

אפשר בקלות להרגיש שזו יצירה מוקדמת של מיאזאקי. הקצב של הסרט לפעמים קצת מבולגן ולא אחיד, ויש תחושה שהעולם בו עצום מכדי שהסרט יספיק להעמיק בשלל הרעיונות שלו. חלק מהדמויות מרגישות פחות מפותחות מהיצירות המאוחרות והמדויקות יותר של ג'יבלי. עם זאת, קשה שלא להעריך עד כמה ״הנסיכה מעמק הרוחות״ היה שאפתני ויוצא דופן לזמנו. לצפות בסרט הזה היום, מרגיש קצת כמו לראות יוצר ענק מתחיל להבין לראשונה עד כמה רחוק הדמיון שלו יכול להגיע.

תמונה מאתר TMDB

8. שירות המשלוחים של קיקי

״שירות המשלוחים של קיקי״ הוא אחד הסרטים הכי חמימים, מנחמים ועדינים של הסטודיו, אבל גם כזה שמתחת לכל הקסם שלו מסתתרת תחושת בדידות שמכה הרבה יותר חזק ככל שמתבגרים (מוטיב חוזר בסרטים של הסטודיו, ושל מיאזאקי בפרט). לא כל סרט חייב לשבור את הלב או לשנות את תפיסת העולם שלך; לפעמים מספיק סרט קטן, חכם ומלא חמלה. סרטו של היאו מיאזאקי משנת 1989 עוקב אחר קיקי, מכשפה צעירה שיוצאת לבדה לעיר חדשה כחלק ממסורת ההתבגרות של המכשפות בעולמה, ומנסה לבנות לעצמה חיים עצמאיים בעזרת שירות משלוחים קטן על מטאטא מעופף.

כמו הרבה מהסרטים של מיאזאקי, גם כאן הפנטזיה היא בעצם דרך לדבר על חרדות אמיתיות אצל בני אדם – בדידות, שחיקה, פחד לאבד את הייחוד שלנו כאינדיבידואל בעולם. ככל שהתבגרתי, הבנתי שהרגע שבו קיקי פשוט מאבדת את היכולת לעוף הוא אולי אחת המטאפורות הכי מדויקות ומקסימות של ג'יבלי לתשישות נפשית ולחרדת יצירה. מצד שני, לעומת הסרטים הגבוהים יותר ברשימה, הוא מרגיש קטן ופשוט יותר ואין בו את המורכבות שיש בסרטים האחרים של ג׳יבלי.

תמונה מאתר TMDB

7. לחישת הלב

בין כל הדרקונים, הרוחות, הטירות המתהלכות והעולמות הפנטסטיים המזוהים כל כך עם סטודיו ג׳יבלי, ״לחישת הלב״ תמיד הרגיש לי כמו הסרט הכי “קטן” שלהם,  ואני אומרת את זה כמחמאה עצומה. סרטו של יושיפומי קונדו משנת 1995, שנכתב בידי מיאזאקי, לא מנסה להציל את העולם או להדהים עם יצורים מיתולוגיים. הוא עוקב אחרי נערה אחת שאוהבת ספרים קצת יותר מדי, מתאהבת בפעם הראשונה, ומתחילה להבין עד כמה מפחיד לקחת ברצינות את החלומות שלך.

עלילת הסרט עוקבת אחר שיזוקו – תלמידת חטיבה חולמנית שמבלה את רוב זמנה בקריאת ספרים ובכתיבת סיפורים. שיזוקו מתחילה להסתקרן מנער בשם סייג'י אמאסאווה לאחר שהיא מגלה ששמו מופיע שוב ושוב על כרטיסי ההשאלה של הספרים שהיא לוקחת מהספרייה. המפגש ביניהם מוביל אותה למסע קטן אך משמעותי של התבגרות, אהבה ראשונה ובעיקר גילוי עצמי.

בפעם הראשונה שראיתי את הסרט נשביתי לחלוטין ברומנטיקה שלו (אני לחלוטין טיפוס של רומנטיקה). הקסימה אותי המחשבה להתאהב במישהו רק כי השם שלו ממשיך להופיע על כרטיסי ההשאלה של הספרים שאני אוהבת. ככל שהתבגרתי, הבנתי שמה שנשאר איתי ממנו בכלל לא קשור לרומנטיקה. בפעם האחרונה שצפיתי בו, ממש לפני כמה שבועות, מצאתי את עצמי מזדהה הרבה יותר עם הפחד של שיזוקו: הרצון העצמי ליצור משהו יפה ומשמעותי ולהגשים חלומות, אבל לא להיות בטוחה בכלל שיש לך עדיין את הכלים לעשות את זה. יש סצנה קטנה בסרט שבה היא מקריאה את מה שכתבה ומרגישה מובכת באופן מיידי – ובתור אמנית שפחדה ליצור הרבה זמן, אני חושבת שזו הייתה אחת מנקודות ההזדהות המנחמות ביותר שראיתי על המסך. אני מאמינה שכל מי שניסה אי פעם ליצור משהו מעצמו, מכיר את התחושה הזאת טוב מדי.

זה כנראה מה שאני הכי אוהבת ב״לחישת הלב״: הוא לא מייפה את הדרך להפוך לאדם יצירתי. הוא לא מספר לנו שכישרון מספיק בפני עצמו, ולא הופך יצירה לאיזה רגע קסום ונוצץ. הוא מראה כמה יצירה והתהליך שלה יכול להיות מתסכל, בודד וקצת (או מאוד) מביך לפעמים. גם ברגעים הכי חסרי ביטחון שלו, הסרט אף פעם לא נהיה ציני, וזה כל כך חסר בעולם שציני 24/7. הוא לא הסרט הכי גדול או מרשים של ג'יבלי, אך הוא ללא ספק אחד היחידים שמצליחים לגרום לי להרגיש שמישהו באמת מבין איך זה מרגיש להיות צעירה וקצת אבודה.

תמונה מאתר TMDB

6. פוניו על הצוק ליד הים

סרטו של מיאזאקי משנת 2008, שמבוסס באופן חופשי על ״בת הים הקטנה״, עוקב אחר פוניו – דגיגה קסומה וסקרנית שחולמת להפוך לילדה אנושית לאחר שהיא מתיידדת עם ילד קטן בשם סוסקה. משם העלילה מתפתחת לאגדה ימית כאוטית מלאה בגלי ענק, אלות ים ויצורים משונים (כמו שמיאזאקי אוהב כל כך). מה שתפס אותי ב״פוניו״ הוא עד כמה הסרט מרגיש כמו יצירה שנולדה מתוך עיניו של ילד קטן. קשה להאמין שמי שיצר אותו היה אז בן 67. היכולת של מיאזאקי לשמר גם בגיל כל כך מבוגר זווית כה שובבה וילדית מעוררת השתאות. אך דווקא בתוך המעטפת הילדותית הזאת מסתתרים כמה מהנושאים הכואבים והמורכבים ביותר שמיאזאקי עסק בהם. הסרט משתמש שוב ושוב בניגוד שבין הסערה שבחוץ לבין החום שבפנים: גלים עצומים מאיימים לבלוע את העולם, הים משתולל והטבע יוצא מכלל שליטה, ובו בזמן הדמויות מוצאות ביטחון, אהבה ותחושת בית בתוך חללים קטנים וחמים. אני חושבת במיוחד על הסצנה שבה פוניו מביטה מהחלון אל הים הסוער – הכול בחוץ כאוטי, סוער ומוועית, ובו זמנית- מבפנים הכול מרגיש מוגן, בטוח ומלא אהבה וחום. השימוש בדימוי הזה כל כך יפה ופשוט, ובכל זאת מצליח לגעת במשהו עמוק מאוד.

כמו כל סרט של ג׳יבלי, גם ״פוניו״ מלא בשכבות, במורכבויות, בדימויים יפהפיים ובתחושת קסם שקשה להסביר. האנימציה משוחררת ופראית יותר מבדרך כלל, במיוחד סצנות הים המפורסמות שנראות כאילו צוירו מתוך חלום צבעוני וחסר גבולות, ויש רגעים שבהם הסרט מרגיש קצת כמו ספר ילדים שהתעורר לחיים.

יש לי קשר אישי מיוחד לסרט הזה. צפיתי בו בקולנוע עם יציאתו בשנת 2008, ולכן הוא תמיד היה חלק מהילדות שלי. התלבטתי מאוד איפה למקם אותו ברשימה. במשך שנים הוא היה נמוך יותר בדירוג שלי, אולי כי זכרתי אותו בעיקר כסרט ילדים מקסים ולא הרבה מעבר לכך. לפני מספר ימים צפיתי בו שוב, וחווית הצפייה הייתה שונה לחלוטין. מצאתי את עצמי מתייפחת מבכי מול המסך ומרגישה הזדהות עמוקה עם פוניו ועם הכמיהה שלה למצוא מקום בעולם. פתאום ראיתי את כל העצב, הבדידות והרגישות שהסתתרו מתחת לצבעים הבהירים ולתמימות החיצונית. זו הייתה אחת הצפיות המחודשות הכי משמעותיות שהיו לי, והיא הסיבה שבגללה הסרט הגיע למקום הזה ברשימה.

תמונה מאתר TMDB

5. הילד והאנפה (2023)

מעטים הסרטים שמגיעים עטופים בהילה כמעט מיתית בטרם נחשף מהם אפילו פריים אחד, אך סרטו האחרון של מיאזאקי הגיע בדיוק כך. את ״הילד והאנפה״ ראיתי מיד עם יציאתו לקולנוע, באחת התקופות הקשות בחיי, ואולי זו הסיבה שהסרט הזה נחרט בי בצורה כל כך עמוקה.

אחרי עוד אחת מה"פרישות" המפורסמות שלו, מיאזאקי חזר בשנת 2023 עם יצירה חדשה של סטודיו ג׳יבלי, והאולפן בחר במהלך כמעט בלתי נתפס – בעידן של טריילרים וקמפיינים אגרסיביים: ביפן הסרט שווק כמעט בלי לחשוף תמונות, תקצירים או פרטים על העלילה. כשהסרט סוף סוף הגיע לאולמות הקולנוע, התברר שלא מדובר בעוד הרפתקת פנטזיה של ג’יבלי, אלא ביצירה האישית, החשופה והמסתורית ביותר של מיאזאקי – יצירה שגם זיכתה אותו בפרס האוסקר. דרך סיפורו של מהיטו, ילד המתמודד עם אובדן אמו בזמן מלחמת העולם השנייה ונמשך לעולם פנטסטי דרך אנפה אפורה ומטרידה – מיאזאקי יוצר סרט שמרגיש כמו חלום, אבל, וידוי אישי וצוואה אומנותית. ״הילד והאנפה״ עוסק באחת השאלות המהותיות ביותר – איזה עולם אנחנו משאירים לדור הבא? במובנים רבים, זהו גם סרט על מיאזאקי עצמו: יוצר מזדקן המביט לאחור על חייו, ותוהה על המורשת שתיוותר אחריו.

זהו ככל הנראה אחד הסרטים הכאוטיים ביותר של ג’יבלי. הוא קופץ בין רעיונות, דימויים וחוקים פנימיים שלא תמיד מבקשים שנפענח אותם עד הסוף, אך דווקא מתוך התהו ובוהו הזה צומחת כנות נדירה. עד היום יש לי שאלות לא פתורות על ״הילד והאנפה״. יש סרטים שפשוט נועדו להרגיש כמו חלום שלא עוזב אותך גם הרבה אחרי שהתעוררת ממנו.

תמונה מאתר TMDB

4. השכן שלי טוטורו

״השכן שלי טוטורו״ הוא סרט שהפך לפנים של הסטודיו, למרות שבזמן אמת הוא בכלל לא נחשב להצלחה מסחרית גדולה. סרטו של מיאזאקי משנת 1988 יצא במקור כדאבל פיצ'ר יחד עם ״קבר הגחליליות״ – שילוב כמעט אבסורדי בדיעבד, בין אחד הסרטים הכי מנחמים בתולדות האנימציה לבין אחד הסרטים הכי קשים של סטודיו ג׳יבלי.

מה שתמיד הקסים אותי ב״השכן שלי טוטורו״ הוא שהקסם שלו אף פעם לא מרגיש כמו בריחה מהמציאות, אלא כמו הדרך של ילדים להתמודד איתה. על פניו, העלילה של הסרט די פשוטה ביחס ליצירות האחרות של הסטודיו. הסרט עוקב אחר שתי אחיות שעוברות עם אביהן לבית ישן בכפר, בזמן שאמן מאושפזת בבית החולים. בין היערות, השדות ורוחות האבק הקטנות שמסתתרות בבית, הן מגלות עולם קסום שחי ממש לצד המציאות. מתחת לכל הרגעים המתוקים והקסומים מסתתר סרט על חרדה, על פחד מאובדן ועל הניסיון למצוא נחמה בדמיון, ברגעים שבהם העולם מתחיל להרגיש מפחיד מדי.

אחת הסצנות שהכי נחרטו לי מהסרט, היא כמובן תחנת האוטובוס בגשם – רגע שקט להפליא שבו סאטסוקי ממתינה לאביה לצד כביש ריק, כשטוטורו מופיע לפתע ועומד לידה כמעט במבוכה. לא קורה שם שום דבר יוצא דופן, ואין דרמה גדולה, אין תפנית עלילתית מסעירה, ובכל זאת מיאזאקי מצליח להפוך כמה דקות של המתנה בגשם לאחת הסצנות האייקוניות ביותר בתולדות האנימציה. הצליל המהפנט של טיפות הגשם על המטרייה, הדרך שבה טוטורו מגיב בפליאה ילדותית לרעש שלה, זו פשוט התחושה הנדירה שהעולם עוצר לרגע קטן של חסד. המונוטוניות הקולנועית שמיאזאקי מצליח לעשות כאן מעוררת קנאה אצל כל יוצר קולנוע, ועבורי כאנימטורית בפרט.

תמונה מאתר TMDB

3. הנסיכה מונונוקי (1997)

״הנסיכה מונונוקי״ הוא הסרט שבו מיאזאקי הוכיח שאנימציה יכולה להיות אפוס פילוסופי, אלים, מורכב ורדיקלי לא פחות מכל יצירת לייב אקשן גדולה. הסרט שיצא בשנת 1997, הפך בזמנו לסרט הרווחי ביותר בתולדות יפן (עד שהגיעו ״טיטאניק״ ובהמשך גם ״המסע המופלא״) – ודיי ברור למה. ״הנסיכה מונונוקי״ היא אולי היצירה השאפתנית ביותר של מיאזאקי: דרמה היסטורית מיתולוגית שמתחילה כמו אגדת מסע והופכת במהרה למדיטציה כואבת על טבע האדם, על אלימות, ועל הניסיון הכמעט בלתי אפשרי לחיות בהרמוניה עם עולם שאנחנו הורסים במו ידינו.

דרך סיפורם של אשיטקה, נסיך צעיר הנושא קללה בגופו, וסאן (“הנסיכה מונונוקי”), נערה שגודלה בידי זאבים ורואה בבני האדם אויב – מיאזאקי בורא עולם בו אין טובים ורעים מוחלטים. הוא מציג מציאות בה גם האלים, כמו בני האדם, אינם חפים מאכזריות או מחמלה. כל צד נושא את פצעיו, וכל צד נאבק על הבית שהוא חושש לאבד.

בין סצנות קרב מהפנטות, אלי יער בלתי נשכחים ואחד מסופי הסרטים הכי יפים שנוצרו באנימציה, ״הנסיכה מונונוקי״ עושה דבר נדיר – הוא מסרב להציע פתרון פשוט. אולי זו הסיבה שהסרט הזה מרגיש רלוונטי יותר מתמיד, בעידן של משבר אקלים, מלחמות אינסופיות (במיוחד במדינה שלנו) ועולם שנראה לעיתים כאילו איבד כל קשר לאדמה שעליה הוא עומד. ובאופן אישי, זה גם הסרט של ג'יבלי שאני חוזרת אליו הכי הרבה בשנתיים וחצי האחרונות. אולי כי מתחת לכל האלימות והייאוש שלו, מסתתרת אמונה עיקשת בכך שגם בעולם שבור לחלוטין, עדיין אפשר לבחור בחמלה.

תמונה מאתר TMDB

2. הטירה הנעה (2004)

בכל פעם שאני חוזרת לצפות ב״הטירה הנעה״, אני מרגישה כאילו אני נכנסת לחלום קצת עקום וקצת מלנכולי, אבל כזה שאי אפשר שלא לרצות להישאר בו.

סרטו של מיאזאקי, שיצא בשנת 2004 ומבוסס על ספרה של דיאנה ויין ג׳ונס – הוא אולי הסרט הכי רומנטי של הסטודיו, אבל גם אחד הכאוטיים והאנושיים ביותר שלו. מתחת לכל הקסם, הכישופים והטירה המתפרקת שנראית כאילו תחזיק מעמד רק עוד חמש דקות – מסתתר סרט על אנשים שמפחדים מהעולם לא פחות משהם מפחדים מעצמם.

עלילת הסרט עוקבת אחר סופי, צעירה ביישנית שעובדת בחנות כובעים ומעבירה את חייה כמעט מבלי להרגיש שהיא חיה אותם. חייה משתנים כאשר מכשפה מסתורית מטילה עליה קללה והופכת אותה לאישה זקנה. מתוך הפחד היא בורחת מביתה, ובדרך מוצאת את עצמה בתוך הטירה הנעה של האול – קוסם יפהפה, ילדותי, כריזמטי ואובססיבי מספיק למראה החיצוני שלו כדי להיכנס להתמוטטות נפשית בגלל צבע שיער שנהרס. מה שנשמע כמו אגדה רומנטית קלאסית, מתגלה מהר מאוד כסיפור הרבה יותר עצוב ומורכב: עולם שנקרע תחת מלחמה חסרת היגיון, בריחה מאחריות, ודמויות שמסתתרות מאחורי מסכות עד שהן כבר לא בטוחות בזהותן האמיתית. האול מפחד להתבגר ולהתחייב, סופי מפחדת לתפוס מקום בעולם, ואפילו הטירה עצמה רועשת, מתפרקת, מלאה אבק וחלקים שלא באמת אמורים להחזיק יחד. דווקא בתוך כל הכאוס הזה, מיאזאקי בונה את אחד מסיפורי האהבה הכי יפים שנכתבו באנימציה. לא אהבה אידיאלית ובטח שלא נוצצת, אלא אהבה בין שני אנשים פגומים, עייפים ואבודים, שבוחרים להישאר זה לצד זו באופן הכי פשוט ויפה שיש.

מדובר באחד הסרטים הכי אישיים של מיאזאקי. בראיונות הוא חשף שבמהלך העבודה עליו הוא הושפע עמוקות ממלחמת עיראק, והזעם שלו כלפי מלחמות והרס חסר משמעות מורגש כמעט בכל פריים של העיר הבוערת. למרות כל הרעיונות הגדולים על מלחמה, זקנה, פחד ואובדן זהות – מה שנשאר איתי תמיד זו התחושה של סרט שנראה כמו חלום יפהפה ובלתי נשכח. יש כנראה סרטים “מושלמים” יותר בפילמוגרפיה של ג'יבלי, אבל מעט מאוד סרטים גרמו לי להרגיש מובנת כמו ״הטירה הנעה״.

תמונה מאתר TMDB

1. המסע המופלא (2001)

אני לא אשקר, הסרט הזה לא נכנס מיד למקום הראשון. חשבתי לבחור באופציה פחות צפויה, אופציה מפתיעה יותר. אחרי צפייה נוספת ב״המסע המופלא״, אני נאלצת להודות: יש משהו מאוד משחרר בלהיכנע לו. הוא סרט שגם אחרי שנים של הייפ, ניתוחים, אוסקרים, וטייטל מחייב כמו "האנימה שכל העולם ראה" – עדיין מצליח להרגיש כמו פלא לא מובן מאליו. יש יצירות מופת שמקבלות את התואר שלהן בדיעבד, ויש סרטים שמהשניה הראשונה שהעיניים שלנו פגשו אותם, הם מרגישים כמו נס גלוי ובלתי הפיך, שפוגע בתרבות כולה ומרעיד את העולם.

״המסע המופלא״, שיצא בשנת 2001, הוא לא רק סרטו המפורסם ביותר של מיאזאקי. מדובר בסרט שהפך לתופעה חסרת תקדים ביפן כששבר שיאי קופות היסטוריים, ובהמשך עשה היסטוריה בעולם כולו כשהפך לסרט האנימה הראשון שזכה בפרס האוסקר לסרט האנימציה הטוב ביותר. כל הנתונים האלה כמעט מתגמדים ולא רלוונטים מול התחושה של לצפות בו בפעם הראשונה: כמו להיכנס דרך דלת סתרים לעולם נפשי שלא ידעת שאתה זקוק לו. דרך סיפורה של צ’יהירו – ילדה מפוחדת, עקשנית ולעיתים אף מעצבנת במובן האנושי ביותר של המילה – מיאזאקי בורא משל מסחרר על ילדות, זהות, אובדן התמימות והפחד מפני ההתבגרות. זה סרט על על הפחד להפוך להורים שלך, ועל עולם מודרני שטוחן אנשים עד שהם הופכים לחזירים. כל הפלא הזה עטוף בתוך ויזואליה עשירה ומוזרה – כל כך יפנית, אך עם זאת אוניברסלית בצורה מפחידה.

בית המרחץ האייקוני, בו מתרחשת רוב הסצנות החשובות – הוא אחד הלוקיישנים הקולנועיים הכי עשירים שידעה האנימציה. מקום שופע רוחות, אלים, יצורים ביזאריים ורגעים שנעים בין יופי מוחלט לסיוט כמעט פרוידיאני. בבית המרחץ פוגשת צ'יהירו בהאקו – ילד שהוא גם רוח נהר, גם דרקון וגם זיכרון ילדות אבוד – אחת הדמויות הכי מסתוריות ומרגשות שיצר מיאזאקי אי פעם.

אחת הסצנות המפורסמות ביותר בסרט היא סצנת הרכבת מעל המים – אחת הסצנות הכי שקטות, מלנכוליות ויפות שנוצרו בקולנוע. רגע נדיר שבו הזמן כמעט עוצר מלכת.

גם אחרי אינספור צפיות אני עדיין מוצאת ב״המסע המופלא״ הזדהות רגשית שמרעידה את הלב. העובדה שהסיפור מסופר מנקודת מבטה של ילדה קטנה בסרט מצויר – לא גורעת לרגע מהעוצמה שלו עבור צופים מבוגרים. ככל שמתבגרים, הסרט הזה רק נעשה כואב ויפה יותר. הרי עמוק בפנים, כולנו עדיין ילדים שמחפשים בעולם האכזר הזה רגע קטן של תמימות.

תמונה מאתר TMDB