״פתאום״: זמן שאול קצר מדי וארוך מדי

| פסטיבל הסרטים חיפה

בר זינגר, 30.09.26

בוודאי ישנם בני אדם שבעבורם נוצר ״פתאום״. סרטו היפהפה של ריוסוקה המגוצ’י, שאורכו שלוש שעות, מעורר בסוג מסוים של אנשים את הכמיהה שלא ייגמר לעולם. הם היו יושבים גם שעתיים נוספות, מרוחים על כיסאות בית הקולנוע, עייפים וסחוטים רגשית אך מלאים בנפשם. ישנם בני אדם שיצפו בסרט הזה, והוא ימשיך ללוות אותם חודשים, שנים או לנצח. ייתכן שהאנשים שאליהם מכוון סרט שכזה מרתקים יותר מהסרט עצמו.

בתחילתו של הסרט הצופה עוקב אחר מארי-לו פונטיין (וירז’יני אפירה) – המנהלת בית אבות בפריז, בו רבים מהדיירים נמצאים בשלבים מתקדמים של דימנציה. היא מנסה להכשיר את צוותו לעבוד בשיטת טיפול חדשנית בשם ״Humanitude״, המקדשת את אנושיותם ועצמאותם של הדיירים. מטרתה של השיטה להפוך פעולות יומיומיות לשיתוף פעולה במקום לכפייה, ובכך לצמצם את העומס על הצוות ולהפוך את העבודה לפחות מאתגרת עבור כולם – זאת בתנאי שכל אנשי הצוות אכן יפעלו לפיה.

אחרי יום קשה במיוחד בעבודה, מארי-לו מבחינה מחלון האוטובוס בטומוקי – יפני בעל מוגבלות התפתחותית, הרץ לצד הכביש. טומוקי הוא נכדו של השחקן גורו קיומיה, ושניהם משתתפים בהצגה שמביימת המחזאית היפנית מארי מוריסאקי (טאו אוקמוטו). מארי מוסרת למארי-לו עלון המזמין אותה להצגה, ומהמפגש המקרי הזה נרקמת במהירות חברות עמוקה בין השתיים. אלא שמארי חולה במחלה סופנית, ושתיהן יודעות כבר מראש כי הזמן שלהן יחד קצוב

.

תמונה מאתר TMDB

ההתחלה, שמרגישה כמו דרמה צרפתית צרפתית מדי, פורחת לכדי משהו יפהפה מהרגע שבו מארי ומארי-לו נשזרות זו בחייה של זו. תחילה מארי-לו מתבוננת בעבודתה של מארי וצופה בהצגה הרגישה והאנושית שלה, ואחר כך מארי צופה בעבודתה הרגישה והאנושית של מארי-לו בבית האבות. ההשתקפות הזאת מלווה את הסרט כולו, שמתמקד בקשר היפהפה שנרקם בין שתי נשים הנושאות את אותו השם: האחת צרפתייה, השנייה יפנית, ושתיהן דוברות את שתי השפות. ביניהן נרקמים דיאלוגים רב לשוניים מלאי תבונה וטוהר, שבהם הן גולשות בטבעיות משפה לשפה וזו אל זו בצורה מהפנטת.

הבעיה המהותית בסרט היא גם הסיבה לכך שהוא כל כך טוב. מהות הסרט היא מערכת היחסים הקצרה של מארי ומארי השנייה שחיה על זמן שאול. מערכת היחסים מזוקקת לכדי שלוש שעות שבהן כל דקה נמתחת ומורגשת במלוא כובדה. מפחיד לחשוב על הרגע שבו הסרט ייגמר, מפני שסופו פירושו גם שהזמן של המחזאית עלול להגיע לקצו. זו בחירה אמנותית נועזת למדי שלקח המגוצ’י, שכמעט מצליח לעמוד ברף השאפתני שהציב לעצמו, גם אם נדמה שקפץ מעל הפופיק וכיוון מעבר ליכולתן של שלוש שעות תמימות. יש משהו מתיש, מכוון ככל שיהיה, בלצפות בשעות הארוכות אך הקצרות מדי הללו נמרחות על המסך. נשמתו של הצופה עשויה להתחלק בין הרצון שהשעות המתישות יסתיימו, לבין הרצון שלא יסתיימו כלל ויורחבו לחמש שעות נוספות של דיאלוגים בלבד. לכן טוב היה אילו רעיון השעות הדחוסות היה נזנח, והסרט היה הופך לסדרה קצרה שבה ניתן לחוות את כל שלבי הקשר, ואפשר לעבור יחד עם הדמויות את התהליך במלואו לאורך ימים.

תמונה מאתר TMDB

הדיאלוגים האלמנטריים והמתוחכמים כאחד, סוחפים את הצופה ומכשפים אותו להתאהב בהם, כשחייה של המחזאית מזכירים להבה חלשה מעל שעוות נר שכבר הותכה כמעט לחלוטין הנאחזת בשארית פתיל. קשה להסיר ממנה את המבט, משום שנדמה שבכל רגע היא עלולה לחדול מלהתקיים. יש משהו מכשף בשבריריותה ובידיעה שדי במצמוץ אחד כדי לפקוח שוב את העיניים אל חושך מוחלט. לעומתם, חייה של מארי-לו דומים לגחלת ראשונית שרק מתחילה לבעור, ועוד מרחב שלם פרוש לפניה. ממכר להתבונן בה ולתהות לאן עוד תגיע, משום שבניגוד למארי, למארי-לו יש את הזמן היקר להתפתח. מערכת היחסים העירומה שלהן מכורח הנסיבות, מייצרת תחושת החמצה וכיווץ בלב על כך שהשתיים לא נפגשו מוקדם יותר.

תמונה מאתר TMDB

השעות המתישות אינן משעממות לדקה. הסרט מייצר תחושת אינטימיות מתמדת, גם ברגעים שבהם מארי ומארי נמצאות לבדן, כמו בסצנה אינטימית שבה מתקיים ביניהן דיאלוג באמצעות בובות אצבע, ובעיקר ברגעים הומי אדם כמו שיחת השאלות והתשובות המתקיימת לאחר הצגתה של המחזאית. בכל שלב מסקרן לגלות מה יהיה הצעד הבא בקשר שלהן וכיצד יקבל ביטוי. הגוף כמעט דרוך לגלות מה עוד נותר לסרט לעשות ויזואלית ורעיונית כדי לבטא את האינטימיות ביניהן – לעיתים זה קורה בסצנות חוץ חשוכות, שבהן הצופה צריך להתאמץ בכדי להבחין בפרטים הקטנים בשפת הגוף של השתיים, ובפעם אחרת בדיאלוג חוץ מואר לחלוטין, המתמקד בפחד מהמוות. תחושת האינטימיות נשמרת גם בסצנות שממוקדות בדמויות אחרות: פריימים של עיסוי בכפות הרגליים או צילום סטטי כמעט לחלוטין, שמרביתו מרגיש כמו נקודת מבט של הקהל – הרגעים הללו אינטימיים בצורה מלטפת וחונקת. חבל שברוב הסצנות הגוף רק כמעט דרוך, כי כמו הגוף של מארי, גם הגוף של הצופה נחלש ומותש ככל שהזמן חולף.

אם כבר צופים בסרט כמו ״פתאום״, ללא כל ספק צריך לצפות בו בקולנוע. אם כבר מדובר בסרט ולא בסדרה קצרה – חוויית הצפייה משתפרת עקב חוסר היכולת לעצור את התהליך המייסר הזה, לקטוע אותו או לקום ולמתוח את הגוף. מוזר ככל שזה נשמע, חוסר הנוחות הפיזי נעשה חלק בלתי נפרד מחוויית הצפייה.