שתי המלצות חמות לפסטיבל חיפה

בר זינגר, 15.09.26

אני מקנאה בחובבי הקולנוע שעדיין לא מכירים את הקסם שפוקד את חיפה פעם בשנה, ויזכו לחוות אותו בפעם הראשונה. כאילו מישהו הציץ בתת המודע שלך וברא חלומות שלא ידעת שיש לך בתוך עיר שלמה. בתי הקפה, המסעדות והרחובות מתמלאים באנשים שמדברים רק על קולנוע, והסינמטק העצום הומה אדם מבוקר עד לילה. יש משהו מעט סוריאליסטי בימים האלה – הכול נראה הפוך כל כך מהמציאות העגומה שמחכה מחוץ לפסטיבל, ופתאום נדמה שתרבות הקולנוע חיה ונושמת, והיא מרכז העולם. כשיוצאים מהסינמטק בחזרה לרחובות חיפה, צריך לצבוט את עצמך כדי לוודא שלא קרה לך ״חייו של צ׳אק״ או ״הישאר!״. הכול כל כך אינטנסיבי ומנותק מהשגרה, שקשה להשתכנע שפסטיבל חיפה הוא מקום אמיתי ולא משהו שהמוח שלנו המציא לעצמו.

משום שאפשרויות הצפייה כמעט בלתי נגמרות, והכרטיסים לצערי הרב נמצאים במצב ההפוך לחלוטין – ריכזתי שתי המלצות צפייה חמות שכדאי למהר ולתפוס: אחת בלייב אקשן והשנייה באנימציה. המכנה המשותף ביניהן הוא שמשתיהן תבכו.

פחדן:

אם עדיין לא הוספתם את ״פחדן״ לרשימת הצפייה שלכם בפסטיבל הזה, כדאי שתעשו זאת. סרטו החדש של לוקאס דונט (״קירבה״, ״נערה״) הוא יצירה רגישה, שבצדק זיכתה את שני שחקניה הראשיים בפרס המשחק בפסטיבל קאן. לכל אורכו ובמיוחד במערכה הראשונה, הסרט נשען במידה רבה על פניו של עמנואל מאכיה, שלא זקוק למילים כדי להעביר את מה שמתרחש בתוכו. אפילו במיקרו הבעות ובכל שינוי במבט – הוא חושף בפני הצופה את כל רגשותיו ותחושותיו, מבלי שהסרט צריך או מנסה להסביר אותם.

באדיבות היח״צ

על רקע מלחמת העולם הראשונה, נוצר חיבור יפהפה בין פייר (עמנואל מאכיה) לפרנסיס (ולנטין קמפנה) – שני חיילים בצבא הבלגי שנשלחים אל אותה מלחמה אך מגיעים אליה מעולמות הפוכים.

פייר הוא חקלאי שהפך חייל מורעל שמקומו בחזית, בעוד פרנסיס הוא חייט עם נפש של אמן, שמעלה הצגות, שר ומופיע עבור הלוחמים והגנרלים.

יש כאן עבודת סאונד מדויקת ופנומנלית. כשהאחדות בין הלוחמים מתהדקת, גם הסאונד מתעצם ומכניס את הצופה להיות חלק מהחוויה. מנגד, הרגעים האינטימיים בין פייר לפרנסיס שקטים, ועדינים, ומרגישים כמו ליטוף רך של סכין על העור, שמבקש ממך להתמסר אליו ומאיים עליך לחשוש מהרגע שבו יגיע חתך.

מומלץ בחום לקנות כרטיס, גם אם סרטי מלחמה הם ממש לא כוס התה שלכם כשהם לא עטופים בשכבה מאסיבית של גיירמו דל טורויות – הסרט הזה לא זקוק לה וההנאה מובטחת. 30.09 | 2.10

קשרים:

אם צריך לתאר את סרט הביכורים של ליאה נילסון, ״קשרים״, לפני הכול אפשר לומר שזה סרט שלא מאפשר להכריע אם לבכות מעצב או מצחוק. רק אחר כך כדאי לציין שמדובר בסרט אנימציה מרהיב בשחור לבן.

בין הקולות שמלווים את הסרט נמנים בריאן קרנסטון, סת׳ רוגן וג׳וליה לואי־דרייפוס, בתפקיד שרק מזכיר עד כמה היא חייבת להפסיק להסכים לכל הזבל שמארוול מאכילים אותה ואותנו בו לאחרונה.

באדיבות היח״צ

הסרט מבוסס על הרומן האוטוביוגרפי של שרה ליוויט (שאני ממליצה לכם לא לבדוק את שמו לפני הצפייה) ובמרכזו שרה, אמנית קווירית ופמיניסטית צעירה שעזבה את המקום שבו גדלה כדי להתחיל חיים חדשים. דווקא כשהחיים האלה מתחילים לפרוח, כשהיא עובדת במשרת החלומות שלה כמאיירת בעיתון ואפילו מתאהבת – טרגדיה משפחתית קורעת אותה בין שני עולמות ומאלצת אותה לטוס שוב ושוב ביניהם: מצד אחד החיים שבנתה לעצמה, ומהצד השני החיים שבנו אותה.

עוצמתו של הסרט ביכולת שלו לנוע בין הקומיות לדרמטיות מבלי שאחד יפגע באחר. בכל פעם שמטוס מופיע על המסך, עוד לפני שנאמרת מילה, כבר אפשר לשמוע בקהל אנחה או חצי גיחוך. מנגד, בכל פעם שהפוקוס חוזר אל המשפחה, קשה שלא להרגיש כאילו משקולת של עשרה טון מונחת על החזה

״קשרים״ הוא דרמה משפחתית מצחיקה-עצובה, עטופה בקוויריות, בהומור שנון ובהמון כאב. זהו סרט אמיץ ומרהיב, שככל הנראה תמשיכו לדבר עליו כמה ימים אחרי שיגמר. 30.09 | 26.9