הסרט הקצר

שהוקרן בפסטיבל הגאה הוא לא סתם אורח חולף. "רק לביקור": אם כך נראה ביקורו הראשון של עידן ארגוב, אני מקווה שהוא כאן כדי להישאר

בר זינגר, 17.11.2025

אם הייתם מספרים לי על הסרט שאנחנו עומדות לדבר עליו עכשיו לפני שצפיתי בו, כנראה שהשאלה הראשונה שלי הייתה: ״כמה יוהרה וביטחון עצמי מופרז צריך כדי להשתלט כמעט על כל אספקט בסרט הביכורים שלך?״.

במשך שנים חזרתי ואמרתי שסרט הוא בראש ובראשונה עבודת צוות. שכל ניסיון להשתלט על יותר מדי תפקידים בסט – בהכרח יפגע באיכות התוצר. הצפייה ב״רק לביקור״, סרט הביכורים של עידן ארגוב, אילצה אותי לבחון מחדש את העמדה הזאת.

ארגוב, שמנצח על הסרט הזה, מציג ערב חג ביזארי בדירתו של דור (בגילומו), שמנסה לארגן אורגיה יחד עם בחור שזה עתה פגש בשם אביאל (גיל סרי לוי). כאשר האם (ריקי חיות) מופיעה בהפתעה בניסיון להוכיח שהיא מקבלת את נטייתו המינית, השלושה יושבים לארוחה מלאת שקרים, עד לרגע שבו האורחים הנוספים מגיעים, והכל מתפוצץ.

התמונה באדיבות הפסטיבל לקולנוע גאה.

אז מתי לאחרונה צפיתם בסרט שלא עזב אתכם?

״רק לביקור״, סרט קצר בן 19 דקות שמרגישות כמו חמש, עושה בדיוק את זה. כמו דור, גם הסרט הזה גר בלי לשלם שכירות – הוא מתגורר במחשבות שלי שבועות רבים אחרי הצפייה בו, ונשאר לי בלב לנצח. קשה לי לשים את האצבע על מה בדיוק הופך את הסרט הזה לכל כך מטלטל עבורי. כבת לאמא ביסקסואלית, תהליך היציאה שלי מהארון היה נטול משברים, ולא חוויתי על בשרי את הקונפליקטים הרגשיים שהסרט מציג. ובכל זאת, משהו בו הצליח לגעת בי. עד שאצליח להבין מה בדיוק עורר בי את התגובה הזאת, אוכל להתייחס רק למרכיבים הטכניים של הסרט, ועל כך אני מצטערת מראש.

אז איך בכלל הגעתי לסרט הזה?

רצה הגורל והייתה תקלה קוסמית, משהו השתבש, היה באג במטריקס, והפנינה הגדולה והנוצצת של הפסטיבל הגאה (TLVFest) שנערך בסינמטק תל אביב לפני קצת פחות מחודש הייתה המקבצים הישראליים הקצרים.

כן, קראתם נכון – הדבר המרשים ביותר בפסטיבל השנה היה המקבצים של הסרטים הקצרים הישראלים. מעל 80 סרטים הוקרנו במסגרת זו, והאולמות התמלאו בקהל מרוצה.

לשמחתי, הייתי חלק מצוות השיפוט של תחרות הפיצ׳רים הבינלאומיים בפסטיבל הגאה – ולצערי, התפקיד התנגש עם לא מעט סרטים קצרים שהשתוקקתי לראות. היח״צ הנהדר והחם של הפסטיבל הציל את המצב, ודאג לנזקקת שכמותי ללינקים לכל סרט שחשקה נפשי לצפות בו. כן, זה שובר את הלב לצפות בסרטים נפלאים דרך מסך מחשב במקום באולם קולנוע, אבל האינטימיות שנוצרה לי בחדר החשוך עם סרטים כמו ״עדשה״ של בר כהן, ״אולי זה כלום״ של דניאל גת, ו״רק לביקור״ של עידן ארגוב (שעליו אנחנו מרחיבים כאן), הייתה שווה זהב. זאת חוויה שלא הייתי מחליפה. 

כדי לנסות להסביר את החיבור שלי עם ״רק לביקור״, צריך לחזור קצת אחורה. יום רביעי, 22 באוקטובר. פנים. חדר. שתיים בלילה.

מותשת, אחרי צפייה בעשרה סרטים קצרים ברצף, חיפשתי כוחות ללחוץ פליי על הסרט האחרון לאותו יום: סרט בשם ״רק לביקור״. מאותו הרגע שהאצבע שלי לחצה על פליי, יצאתי לטיול ברכבת הרים. הסקרנות הראשונית שלי התחלפה בבלבול, שהפך במהרה לצחוק, שהפך לצמרמורת, ושוב לצחוק. כשהסרט נגמר נשארתי לשבת מול המסך והרגשתי שמשהו בי זז, והסרט הזה לא הולך לשום מקום. אחרי הסרט כבר לא הייתי עייפה. בשעה 02:30 בלילה מצאתי את עצמי חופרת באפליקציית לטרבוקסד, מנסה למצוא את ״רק לביקור״ ומגלה שהוא לא קיים שם. כאילו כל מה שקשור בסרט הזה לא טלטל אותי מספיק לפני כן.

30 באוקטובר, ערב טקס חלוקת הפרסים של הפסטיבל. קצת לפני שיצאתי לאירוע, צפיתי שוב ב״רק לביקור״ וניסיתי לעשות מניפסטינג לזכייה. כנראה שעשיתי לו נאחס ובמקום הראשון בקטגוריית הסרט הישראלי הקצר זכה ״אולי זה כלום״ של דניאל גת, סרט נהדר שזכייתו גרמה לכמות לא מבוטלת של אנשים בסביבתי לצקצק ולומר: ״וואי, זה כזה צפוי״ ובכנות? זו אחת המחמאות הגדולות שיוצר יכול לבקש. במקום השני הפתיע וזכה הסרט ״הנחנו בבית״ של אדם מייקל רידר, ואם השם שלו מצלצל לכם מוכר – זה כנראה כי בימים האחרונים כל המדינה מדברת עליו, מאז שנחשף שהוא מנהל הסושיאל המבריק של נועה קירל.

שני הסרטים הזוכים שייכים לאותו מקבץ שבו הוקרן גם ״רק לביקור״. באג במטריקס כבר אמרתי? זאת הייתה חוויה מרגשת לראות את הזוכים עומדים על הבמה, מתרגשים, ומקבלים הכרה שהקולנוע הישראלי הקצר כמעט לעולם לא זוכה לה. ובכל זאת, נשאר סדק קל בלב. אותו סדק שמופיע בי בכל פעם שהסרט ״רק לביקור״ מסתיים, ואותו אחד שהרגשתי ברגע שהוא לא הוכרז כזוכה. למזלי, הבאג המופלא במטריקס שגרם לכך שכל הסרטים הכי אהובים בתחרות הוקרנו באותו מקבץ, דאג גם שתהיה הקרנה חוזרת שלו יום אחרי הטקס. הידיעה הזאת עודדה אותי והצילה אותי מלחזור הביתה, לצפות בסרט בלופים ולסיים שלושה פיינטים של בן אנד ג’ריס בניסיון להתמודד רגשית עם ההפסד.

התמונה באדיבות הפסטיבל לקולנוע גאה.

31 באוקטובר, הקרנה חוזרת של המקבץ.

בדרך כלל אני לומדת מטעויות, אבל לא הפעם. בניגוד לכל היגיון, במקום להגיע רעננה, העמסתי על עצמי גם הפעם כמות אדירה של סרטים לפני ההקרנה. הגעתי לסינמטק כבר ב-11 בבוקר, למרות שידעתי היטב שהמקבץ יתחיל רק ב-20:00, ו״רק לביקור״ בכלל מוקרן סרט אחד לפני אחרון באותו המקבץ. אלוהיי, מה חשבתי. עוד לפני שנכנסתי כבר הייתי מותשת, ואפילו ארבע כוסות של קפה קר מהמזנון בסינמטק לא הצליחו להציל אותי.

ואז המקבץ התחיל עם ״אולי זה כלום״ של דניאל גת. הצפייה השנייה שלי בו הייתה כמו זריקת אדרנלין ובמקום שבו הקפאין כשל, הקולנוע הצליח. תודה ענקית לדניאל גת על כך שפתח את המקבץ, זאת החלטה גאונית שהתגלתה כחבל הצלה להמשך הדרך. ואז מתחיל ״רק לביקור״. במוח התמים שלי אני בטוחה שאני כבר מחוסנת, כי זו הרי לא הצפייה הראשונה, ואפילו לא השנייה שלי. הגעתי רק כדי לכבד את הסרט ולראות אותו על המסך הגדול כמו שמגיע לו.

שמונה דקות וארבעים ושבע שניות אחרי תחילת הסרט – אני מתפרקת. הדמעות זולגות ואני מרגישה שאין לי דרך לעצור והבכי רק מתגבר, גם כשהקהל סביבי מתגלגל מצחוק ברגעים המצחיקים ביותר של הסרט.

ניסיתי הכול. ניסיתי לנגב את הדמעות בטישו, לשתות שלוקים גדולים של מים, אפילו לעשות עם עצמי שיחה פנימית על העובדה שאני מאופרת באייליינר, מסקרה ועיפרון שחור, ושאם אמשיך ככה אצא מהאולם כשאני נראית כמו דב פנדה. שום דבר לא עזר. וגם כשהסרט נגמר והתחיל הסרט הבא אחריו – הבכי לא פסק. יצאתי מהאולם בריצה (על עקבים!) לתא השירותים הקרוב וניסיתי לעצור את הבכי, לתקן את האיפור, ולחזור לעצמי. אבל הדמעות המשיכו לזלוג ולא ידעתי מה לעשות. רק חצי שעה אחרי סיום המקבץ הצלחתי להתאפס, לנשום, ולנהל שיחה עם אנשים שוב.

היום, 17 בנובמבר, שתיים בלילה. שוב צפיתי ב״רק לביקור״, שוב מול מסך מחשב, בחדר החשוך שלי.

אחרי הצפייה הרגשתי שאני חייבת לכתוב ולשתף.

הבימוי המדויק והרגיש של עידן ארגוב, הצילום האינטימי, התסריט הריאליסטי, נונשלנטי, ולא מתאמץ, וכל צוות השחקנים. כל אלה מייצרים חוויה שמסרבת לעזוב אותי כבר שבועות. חוויה שהיא יצירת מופת של חמישה כוכבים ולא פחות. 

עידן ארגוב כל כך מוכשר, שזה כמעט פשע שלא שמענו את שמו קודם. הוא מוביל את ״רק לביקור״ בדיוק ובביטחון של יוצר ותיק, כזה שנמצא שנים בתוך המלאכה. כל סצנה בסרט מרגישה כמו עבודה של מי שכבר יש לו קילומטראז’ מאחוריו. העובדה שמדובר בסרטו הראשון נשמעת כמעט בלתי סבירה והיא לא פחות ממצמררת, וגורמת לעמוד השדרה שלי להתכווץ. אם ככה נראית תחילתו של ארגוב, קשה לדמיין מה עוד מצפה לנו בהמשך. ואם יש דבר אחד שהפתיע אותי אפילו יותר אלו יכולות המשחק שלו. ארגוב הוא ללא ספק אחד השחקנים הישראלים המרשימים ביותר שראיתי על המסך בשנים האחרונות. קשה לדמיין מישהו אחר נכנס לנעליו של דור באותה רגישות, ולא אתפלא אם הוא כתב את התפקיד הזה לעצמו מלכתחילה. עידן ארגוב הוא בדיוק מה שהתפקיד הזה דורש, כמו כפפה ליד, תמיד בקו ישיר בין הכתיבה לביצוע. הלוואי שבזכות הסרט הנהדר הזה מלהקים ישימו לב אליו, ושהשם עידן ארגוב יתחיל להישמע יותר ויותר בשיחות על שחקנים ישראלים בולטים. יש לקוות גם שימשיך ליצור, לכתוב, לביים, ולעשות קולנוע שהוא עבודת צוות, גם כשחלק גדול מהצוות הזה הוא עידן ארגוב בעצמו. הוא ממש טוב בזה.