כנופיית ברמינגהם: האם הסדרה באמת מצליחה להפוך לסרט?

אנה דביר, 25.03.2026

באווירת המלחמה והרומן המתמשך של נטפליקס עם אזרחי ישראל, צפיתי בסרט החדש ״כנופיית ברמינגהאם: בן אלמוות״. ההרחבה של הסדרה לסרט באורך מלא מעלה שאלה מתבקשת: האם מדובר בבחירה אמנותית נחוצה, או בפרק סיום ארוך במיוחד. התשובה לשאלה הזו נמצאת איפשהו באמצע, אך נוטה בבירור לכיוון השני.

בקו העלילתי, הסרט בוחר במסגרת דרמטית ממוקדת יחסית: טומי שלבי חוזר אל מציאות מתוחה של מלחמה, פוליטיקה ומשקעים אישיים שלא באמת נפתרו. יש כאן ניסיון לגעת בנושאים כמו מורשת, אשמה, כוח ומשפחה – אך התסריט מטפל בהם באופן שטוח יותר מאשר חודר לעומקם. הסיפור מתקדם בצורה ברורה וכמעט ואינו מפתיע. גם ברגעים שבהם נדמה שהוא מתקרב לשיא רגשי או רעיוני, הוא חוזר אל אותו דפוס דרמטי מוכר שמושרש עמוק בסדרה. המוכר הזה, יש לציין, עדיין עובד. הסרט מדויק ושומר על הטון המזוהה עם הסדרה. יש רגעים של דיאלוגים חדים ומדויקים, שמזכירים עד כמה העולם הזה יודע לעבוד כשהוא בשיאו. עם זאת, התסריט נמנע מסיכון ושומר על קו מוקפד, ולכן מתקשה לייצר רצף של רגעים בלתי נשכחים.

גם באספקט הבימוי, עליו חתום טום הארפר, ניכרת שליטה ברורה בטון ובאווירה. הארפר, שביים גם פרקים בעונה הראשונה של הסדרה, מביא עמו היכרות עמוקה עם העולם והדמויות. הסרט יודע בדיוק כיצד הוא רוצה להיראות ולהישמע, ויש בו יד אמן שבטוחה ומכירה היטב את השפה הזו. עם זאת, הוא אינו שואף לייצר מהלך נועז שמבדיל אותו באופן חד מן הסדרה. כמו לא מעט הפקות של נטפליקס, גם כאן בולט הפער בין הפקה מרשימה לבין תסריט ובימוי שאינם מממשים את מלוא הפוטנציאל.

מבחינה חזותית, הסרט שומר בקנאות על ה-DNA האסתטי של הסדרה, ולעיתים אף משכלל אותו. הצילום מוקפד מאוד, עם קומפוזיציות מדויקות ושימוש דרמטי באור וצל, שממשיכים לבסס את האווירה האפלה והמזוהה. נכרת שליטה מלאה בכל פריים. כל תמונה בנויה בקפידה ושואבת את הצופה אל עולם שמרתק לצלול אליו.

העיצוב האומנותי הוא אחד האלמנטים החזקים ביותר בסרט. העולם שנבנה כאן עשיר ומדויק לפרטים הקטנים, עם עיצוב מוקפד שמייצר תחושת עומק ואמינות חזותית. הכול משתלב לכדי עולם סגנוני מגובש מאוד, שלא רק נראה טוב, אלא מחזיק את האווירה גם ברגעים שבהם קצב העלילה מנמנם. יכולת ההשקעה של נטפליקס בבניית עולם ותפאורה הייתה מאז ומתמיד אחד הצדדים החזקים שלה, והיא ממשיכה לעורר השתאות גם כאן.

במרכז הסרט ניצב האחד והיחיד קיליאן מרפי, שכולנו אוהבים כל כך. הוא מספק הופעה מדויקת ומהפנטת, כזו שמגשרת על פערים בתסריט ובבימוי. מרפי ממשיך לבסס את הדמות דרך שליטה בפרטים הקטנים ביותר, שמוכיחים עד כמה הוא וירטואוז. יש בו מודעות יוצאת דופן לקצב, לנוכחות ולמינימליזם מחושב במשחק. הוא מצליח להחזיק את הסרט גם ברגעים שבהם המבנה פחות מהודק, וללא ספק מהווה עוגן יציב שסביבו נבנית החוויה כולה, ומושך את הצופה להישאב אליה.

נדמה שיש כאן מודעות מלאה מצד נטפליקס לטיבו של הסרט ולמגבלותיו. מדובר ביצירה שמספקת רמת הפקה גבוהה, המשכיות סגנונית וסגירת מעגל מספקת, אך אינה מבקשת להפוך לאירוע קולנועי שמגדיר את עצמו מחדש. להפך, היא פועלת בנוחות בתוך גבולות הפורמט שממנו צמחה, ומותאמת לצפייה ביתית עבור קהל שמכיר, אוהב ומושקע בעולם הזה כבר שנים. אם אתם מחפשים הפוגה של שעתיים ממלחמה אחת אל מלחמה אחרת – אין ספק שכדאי לכם להכין פופקורן ולצפות בשובו של טומי שלבי.