ההצהרה העיקרית של "מרטי סופרים" היא שזו השנה של טימותי שאלאמה.

עדו דבורה, 27.12.2025

שנת 2019 התגלתה כאחת השנים הגדולות ביותר בתולדות הקולנוע. סרטים אדירים שוחררו לאקרנים בזה אחר זה, והקרב בתחרויות הפרסים מעולם לא היה אגרסיבי וקשוח יותר. שני דברים מעניינים קרו באותה שנה שמשליכים על מציאותה של הוליווד גם היום – הראשון, הוא שלאונרדו דיקפריו כיכב בסרטו המבריק של קוונטין טרנטינו, "היו זמנים בהוליווד" והצטייר כפייבוריט לזכות בפסלון אוסקר שני בקריירה שלו – עד שהגיח חואקין פיניקס עם הופעתו המחשמלת בסרט "ג'וקר", וזכה בפסלון במקומו. אירוע משמעותי נוסף היה יציאתו של סרט מבריק אחר בשם ״יהלום לא מלוטש״ – יצירה של האחים ספדי שעברה יחסית מתחת לרדאר. השניים, שזכו לשבחים וביקורת מהללות על עבודתם המשותפת – התפצלו מקצועית, וכל אחד מהם ממשיך עד היום לחקור ולגבש קריירת בימוי עצמאית משל עצמו. שני האחים ספדי הוציאו סרטים השנה: בני ספדי עם ״מכונת המחץ״ המרשים, שזכה לביקורת משבחות, וג׳וש ספדי עם ״מרטי סופרים״ – יצירה שעשויה לאתגר את פייבוריט האוסקר ״קרב רודף קרב״ (פול תומאס אנדרסון). ג׳וש ספדי נכנס לעונת הפרסים הקרובה עם סרט שמסוגל לא רק להציב תחרות קשה לאנדרסון, אלא אף למנוע מדיקפריו את פרס האוסקר, דווקא בשנה שבה הוא מגיש הופעה מחשמלת בסרטו של במאי גדול. במקביל, ״מרטי סופרים״ עשוי להיות הסרט שינחית לראשונה את הפסלון המוזהב בידיו של טימותי שאלאמה, על תפקידו הראשי ביצירה זו.

התמונה באדיבות קולנוע לב.

הסרט עוקב אחר מסעו של מרטי מאוזר – שחקן פינג פונג משנות החמישים, בעל שורשים יהודיים ואגו נפוח, השואף להפוך למספר אחת בתחומו, גם אם זה קורה על ידי דריסה של יריבו היפני, המייצג את ניגודו המוחלט. בנקודה זו אבחר לעצור ולא אפרט מעבר לכך על העלילה, שכן זהו סרט שיש לחוות כפי שהוא, ללא כל מידע מקדים או חשיפה לספוילרים. הסרט מצליח להפתיע, ומעניק לצופיו מספר שינויי קצב וטוויסטים נרטיביים בלתי צפויים, שהמפגש הראשון עמם יוצר חוויה קולנועית מתגמלת במיוחד. כמה מן הסצנות בסרט צפויות להיחקק בקאנון הקולנועי העל זמני, ובפרט סצנת הפתיחה, שהיא טרלול מוחלט במובן החיובי ביותר של המילה.

ברמה הטכנית, מדובר ביצירה מרהיבה – אחת היצירות המרשימות שנעשו בשנים האחרונות, ללא צל של ספק. הפסקול מסעיר, הצילום יוצא מן הכלל, והעריכה והבימוי נמנים עם המשובחים שנראו בקולנוע האמריקאי ובעולם בכלל. כל הקאסט נהדר, וכל אחת מהדמויות מספקת עוד מימד ורובד לאופי הסבוך והמורכב של הסרט. אך גולת הכותרת כאן היא טימותי שאלאמה. זו לא רק אחת מהופעות המשחק הטובות ביותר שלו עד כה – אלא גם אחת מההופעות המשכנעות ביותר שנראו בקולנוע מזה זמן רב.

דמותו של מרטי היא בלתי נסבלת. מדובר באדם רע, אפילו רשע, המדרדר אל תהומות את כל הסובבים אותו, מבלי לגלות כל התחשבות ברצונותיהם או במצבם האישי. מסעו של מרטי נדמה חלול לכל אורכו, עד לרגע שבו המציאות מתפוצצת בפניו. זהו רגע מתגמל לצופה, אך בעת ובעונה אחת גם טרגי. מדובר בהתרה קולנועית מן הדרגה הגבוהה ביותר: כזו המעניקה סיפוק רגשי לקהל, ומהווה התגלמות מדויקת ומושלמת של מסע הגיבור ושל ההתנגשות בין רצונותיו ובין צרכיו. שאלאמה מנגן בראש התזמורת הזו בקלאס והוא ללא ספק הרוויח ביושר את הז׳יטונים שלי לקראת קרב האוסקר הממשמש לבוא.

עם זאת, חשוב לציין כי הסרט אינו חף מפגמים: לעיתים הוא נופל אל מחוזות הקלישאה, ואף מתאהב יתר על המידה בשפה הקולנועית של עצמו. על אחת כמה וכמה בכל הנוגע לנרטיב –שאמנם מוביל את הסיפור אל מחוזות בלתי צפויים, אך מחמיץ את הטיפול הראוי בדמויות הסובבות את מרטי, ואינו מעניק לכל אחת מהן סגירה שלמה. אף על פי כן, זוהי נקודה מינורית – שכן בסך הכול מדובר ביצירה יוצאת דופן, מן המשובחות שיצאו בעשור האחרון, ובטח בשנה הזו, שמתגלה כשנה נהדרת לקולנוע. עם יצירות כמו "קרב רודף קרב", "רצח כתוב היטב: התעורר איש מת" ו-"מרטי סופרים" – למצביעי האקדמיה צפוי במקרה הטוב כאב ראש משמעותי בעקבות הצורך להכריע מתוך שפע של קולנוע איכותי מהו הסרט הטוב ביותר. מי שמרוויחים הם אנחנו – הצופים שנהנים ממפגש עם יצירות קולנועיות יוצאות דופן.

התמונה באדיבות קולנוע לב.