הרנסנס של ריאן ג'ונסון: "רצח כתוב היטב: התעורר איש מת" הוא לא רק סרט נפלא, אלא חותמת של אחד מיוצרי הקולנוע החשובים של המאה.

עדו דבורה, 26.11.2025

הוליווד צונחת לאיטה למקום די בעייתי בשנים האחרונות. תרבות רעה של סרטי המשך מיותרים, חסרי מעוף ונשמה, מצטברת לגודש בלתי נגמר ושוטפת את בירת הסרטים העולמית. קומץ של יוצרים ויוצרות נותרו כנאמנים לחזונם הקולנועי במלוא הדרו, וקומץ קטן מהם מצליח גם לא להתפשר על דרכו ועל חזונו, וליצור סרטים מעניינים ומרתקים, שנוגעים בקהל ומצליחים להשפיע עליו מעבר לריגוש רגעי. אלו הם "האוטרים" האחרונים בהוליווד – האנשים ששמים בקדמת הבמה את חזונם כיוצרים, כבמאים, וכאמני קולנוע. אחד מהם הוא ריאן ג’ונסון, שתמיד נחשב מעין עוף מוזר בנוף הבלוקבאסטרי. כשג׳ונסון קיבל את ההזדמנות לביים את "מלחמת הכוכבים: אחרוני הג’דיי", לאחר שנים ארוכות של יצירה במסגרת עצמאית ולא מאוד מתוקצבת, היו מי שראו בו חוטא המעז למרוד בקודש הקודשים. ג’ונסון בחר לקחת את היצירה הדתית הגדולה ביותר בקולנוע והתייחס אליה בבוז אתאיסטי ובמבט שחצני. התוצאה הייתה אחד מסרטי הקולנוע המרשימים ביותר שנוצרו, וג’ונסון שם עצמו על המפה כאוטר. משם הוא הבין מה הוא אוהב לעשות: סרטי תעלומה במסגרת נרטיבית פשוטה, המזוהים כסרטי “מי עשה את זה?”, בהשראת אגתה כריסטי. כך נולדה סדרת סרטי “רצח כתוב היטב”, וכעת אנו מתכנסים לכבוד יציאתו של הסרט השלישי בסדרה.

"רצח כתוב היטב: התעורר, איש מת" מפגיש אותנו עם כומר צעיר בעל עבר אלים, הנשלח לכנסייה מוכת גורל בניסיון לשקם אותה ואת עצמו. מי שצפה בשני הסרטים הקודמים בטרילוגיה יזהה את המתווה המוכר: רצח מסתורי מתרחש מתחת לאפן של הדמויות, ופענוחו נראה בלתי אפשרי עד שמגיע הכוכב של הזיכיון - הבלש בנואה בלאנק, בגילומו הפנומנלי של דניאל קרייג. "רצח כתוב היטב: התעורר איש מת" הוא סרט מפותל ומטעה, המשחק עם שלל כיווני עלילה אפשריים, וכמצופה מג’ונסון הוא שוזר רמזים מטרימים אשר מתגלים כחתול בשק. ג׳ונסון מתנשא עלינו בתור יוצר, וזה עובד בצורה יוצאת דופן. שליטתו במצלמה, במרחב המצטלם ובמבע הקולנועי שהוא שוזר פנימה היא בלתי רגילה. השימוש הפנומנלי של הסרט באלמנט כל כך פשוט כמו אור השמש כמוטיב מרכזי לא רק משדרג ויזואלית את הסרט מבחינה אמנותית, אלא גם בא לידי ביטוי ומתפקד כאלמנט נרטיבי המשרת את הסיפור ומעצים את הלוקיישן למימדים מיסטיים. מדובר בהישג כביר שדרש צוות אנשים מוכשרים ומנוסים – בהם סטיב ידלין, שמצלם עם ג’ונסון כבר שני עשורים, ורם ברגמן, המפיק הישראלי שגדל בראשון לציון ומלווה את ג’ונסון לאורך כל הקריירה שלו.

התמונה באדיבות בתי קולנוע לב.

אחד המאפיינים הבולטים שחוזרים בסרטי "רצח כתוב היטב" הוא השימוש של ג’ונסון בהרכב שחקנים אדיר, כזה שלכאורה סותר את אופיו האמנותי והיצירתי של סרטיו. וגם כאן הקאסט פנומנלי ועשיר: ג’וש אוקונור בתפקיד ראשי נהדר שעשוי להיות הטוב ביותר בקריירה שלו עד כה, ג’וש ברולין וג’רמי רנר שקופצים לתעלומת הרצח הישר מהיקום הקולנועי של מארוול, ומילה קוניס, גלן קלוז, אנדרו סקוט, קיילי ספייני וקרי וושינגטון המצויינים – כולם מספקים הופעות נהדרות אשר מחיות את הקריירה של חלקם, אך מעל כולם ניצב דניאל קרייג, שפעם נוספת מוכיח עד כמה הוא נהנה מהתפקיד הזה. לא במקרה הוא וראיין ג’ונסון אמרו שהם ישמחו להמשיך ולעשות סרטי "רצח כתוב היטב" עוד שנים רבות, כל עוד יוכלו לעבוד יחד. ההוכחה על גדולתו של ג’ונסון ביצירת הסרט ניצבת דרך עיניו של קרייג, שמצליח להמציא מחדש את הדמות גם לאחר שני סרטים וזמן מסך מצטבר של כמעט ארבע שעות. הוא עושה זאת גם מול קאסט חדש וגם לאחר שסרט ההמשך, "תעלומה יוונית" היה בסקייל שונה לחלוטין בהשוואה לתעלומת הלוקיישן הבודד שמוצגת כאן. הפעם מורגש שג’ונסון חוזר למקורות: תעלומת רצח בלוקיישן יחיד בהשראת אגתה כריסטי, כשהוא עושה את הדברים פשוט – הם יוצאים הכי יפה שאפשר.

המבע הקולנועי של הסרט והדרך שבה ג’ונסון משתמש בשוטים שהופיעו שעה וחצי קודם לכן, שהרגישו כלל לא חשובים, אך התגלו לאחר מכן כקריטיים - מעבירים את השליטה שלו במה שמתרחש על המסך. האופן בו הוא מכיר את הסרט שלו לפרטי פרטים הוא עדות לגדולה של יוצר, של במאי ותסריטאי שמבין היטב את חוקי המשחק, שמצא את הנישה שלו ונהנה מכל רגע של עשייה במסגרתה. חשוב גם לציין את ההומור את ההומור המשובח בסרט, אין המון תסריטאים פעילים שכותבים הומור כמו ג׳ונסון. היו לא מעט רגעים בהם נשפכתי מצחוק מול המסך, ללא יכולת לשלוט בעצמי. ההומור פנומנלי, אדיר ובלתי נשכח.

"רצח כתוב היטב: התעורר, איש מת" הוא לא רק אחד מסרטי השנה עד כה, הוא גם אחד מהסרטים הטובים ביותר של העשור. לצד "קרב רודף קרב" הנהדר של פול תומאס אנדרסון, הוא ללא ספק מועמד חזק במירוץ לקראת האוסקר הקרב ובא, ואולי השנה ג’ונסון יצליח אפילו לזכות בפסלון הנכסף. עד אז נותר רק לקוות שראיין ג׳ונסון ימשיך ליצור את מה שהוא אוהב, שישאר בתוך גבולותיה של המסגרת שנוחה לו, כי עושה רושם ששם הוא זורח. מה גם שעם הרזומה שכבר מאחוריו, ספק אם יש לו עוד מה להוכיח.

התמונה באדיבות בתי קולנוע לב.