כמיטב המסורת הברזילאית: "הסוכן החשאי" הוא יצירה מטלטלת הקרובה מאוד לשלמות.

עדו דבורה, 22.01.2026

אחד הסרטים המדהימים שזכיתי לראות בחיי הוא סרט ברזילאי בשם "עיר האלוהים". בהתאם למסורת ארוכת שנים בקולנוע הברזילאי, גם הסרט הזה עוסק בשחיתות ובמעמדות, ומתאר את חייהם של האנשים הפשוטים בברזיל בתוך מציאות מאתגרת, קשה ומורכבת.

בשנה שעברה יצא הסרט הנפלא ״אני עדיין כאן״, שגם הוא עוסק בתקופת הדיקטטורה הצבאית בברזיל ובהשלכותיה על חיי האזרחים. הסרט בוחן את האופן שבו השלטון המושחת פגע בזכויות הפרט, ואת הדרך שבה פגיעה זו חלחלה אל חייהם של האזרחים ונצרבה בתודעה הקולקטיבית. זכייתו של הסרט באוסקר בקטגוריית הסרט הבינלאומי הייתה מוצדקת לחלוטין – והיא הפכה, ולו לרגע, את הפצע ההיסטורי הכואב לרגע של גאווה לאומית.

בקו דומה ובגישה שונה לחלוטין, נולדת יצירה נוספת. במקום לעסוק בשחיתות השלטונית באופן ישיר, או להניח את הדרמה בצורה ישירה על המסך, היא בוחרת לנבור פנימה בצורה אמיצה בהרבה. מדובר ביצירה מעוותת ושונה, שמביאה לידי ביטוי את הקולנוע של קוונטין טרנטינו והאחים כהן, עם מוטיבים חזקים, דמויות משנה מרתקות, רגעים קומיים אדירים, לא מעט חן ובעיקר המון חוכמה. יצירה בשם ״הסוכן החשאי״.

“הסוכן החשאי” עוסק בדמותו של ארמנדו, איש אוניברסיטה לשעבר שעל ראשו מוצע פרס כספי. כאן אעצור בכל הנוגע לנרטיב, על מנת לא לספיילר או לפגום בחוויית הצפייה. הסרט שומר את הקלפים קרוב לחזה – חושף בהדרגה את הדמויות, את המקום ואת האווירה, ומספק הצצה הדרגתית ומחושבת אל האמת שבו. הוא משקיע זמן לא מבוטל בבניית העולם שבתוכו הוא פועל, השקעה הניכרת בכל פרט: החל מהארט הנפלא, דרך הבחירות בצילום ובתאורה, העריכה המדויקת והפנומנלית (כמה מן הקאטים החכמים ביותר של העשור נמצאים כאן), המשחק המרשים של כלל השחקנים מלווה את היצירה הנהדרת הזאת, ומעל הכול – התסריט החד והמדויק.

דמות הכריש מ״מלתעות״ של סטיבן שפילברג עטה מעל הסרט, וחוזרת כמוטיב קבוע השזור בעלילה. שזירתה החוזרת משדרגת את היצירה לרמת המיתוס, ומנצלת סיפורים אמיתיים מן התקופה ההיא בברזיל על מנת לספק כמה מרגעי הקולנוע החזקים והמטלטלים ביותר שזכיתי לראות בשנים האחרונות על המסך הגדול.

קסמו של הסרט מצוי גם בפשטותו – המבע הקולנועי העשיר והמבריק, שחורג מן השגרה לפרקים ומשתמש בטכניקות צילום לא פופולריות כדי להעביר את הסיפור, צועד יד ביד עם פשטותו של הסיפור עצמו. הרגעים הקטנים שחוות הדמויות מאפשרים לנו להיסחף פנימה אל העולם שהסרט בונה. הבחירה להכניס אל הפריים אך ורק את ההכרחי היא זו שהופכת את הסרט לאגרוף של ממש בבטן.

הסרט אינו חף מטעויות. לעתים הקצב שלו מעט בעייתי – המערכה הראשונה של הסרט בונה ומעשירה את העולם של הסרט, מציגה את הדמויות השונות בו ונותנת פרספקטיבה רחבה יותר על המציאות בעולמן של הדמויות, לעומת המערכה השלישית הסוערת והאינטנסיבית שמרגישה לפרקים כאילו נלקחה מתוך סרט אחר. הפער ברמת האיכות בין המערכה הראשונה לשלישית בולט במיוחד, ובכל זאת, מדובר ביצירה מרגשת המצליחה להעניק לצופיה כמה רגעים בלתי נשכחים. אין ספק שזהו אחד הסרטים המיוחדים שיצאו בשנים האחרונות. הקולנוע הברזילאי ממשיך להוכיח שהוא חי, בועט ואיכותי, ואם ימשיך להניב תוצרים מסוג זה – האוסקרים ימשיכו להגיע אליו שנה אחר שנה.