פחות שטן, יותר פראדה: ״השטן לובשת פראדה 2״ הוא סרט המשך מהנה, שאיבד את העוקצנות שהפכה את המקור לאייקון תרבותי.

עופרי אטרצ'י - ניב, 5.10.2026

שלא כמו המשכים לסרטים אייקונים אחרים, ״השטן לובשת פראדה 2״ כן מנסה להוסיף נושא חדש לשיח ולבחון את הדמויות הישנות באור חדש. התוצר הסופי הוא סרט חביב, גם אם לא ברור עד כמה הוא באמת היה נחוץ.

תמונה מאתר TMDB

האם תהנו מצפייה ב"השטן לובשת פראדה 2"? ככל הנראה שכן. האם סרט ההמשך מצליח להשתוות למקור ברמת האייקוניות והחשיבות התרבותית?התשובה היא לחלוטין לא. ובכל זאת, שלא כמו המשכים רבים שנוצרו רק בכדי לגרוף קופה בעזרת ניגון על נימי הנוסטלגיה שלנו (אני מסתכלת עליך ביטלג'וס 2) , חזרתן של מירנדה ואנדי למסך מנסה לתת אמירה מסויימת על עולמות העיתונות והאופנה שהשתנו מאוד ב-20 השנים האחרונות. התוצאה הסופית היא חביבה ולא יותר מזה – כזאת שבהחלט אפשר ללכת לראות, אבל אין צורך לרוץ. סרט המקור של "השטן לובשת פראדה" הוא לא רק יצירת אומנות קולנועית ואייקון סטייל אלמותי, הוא מראה אל תעשיית האופנה ועולם העסקים של שנות ה-2000. אידיאל הרזון הקיצוני, האובססיה למותגים, הרצון להתקדם בסולם העבודה והיחס המשפיל לעובדים היו אלמנטים בלתי נפרדים מהתקופה. חלקם רק התגברו עם השנים בעוד אחרים החלו להיות תחת ביקורת. למשל, צפייה בסרט המקור בשנת 2026 עלולה לגרום לנו לנוע בחוסר נוחות בכיסא כאשר אן האתווי המקלונית מתוארת כ"שמנה מדי" וזקוקה לדיאטה.

הצלחתו של הסרט הראשון נתונה בין היתר גם ליצירתיות והתושיה של מעצבת התלבושות האגדית פטרישה פילד (שעיצבה גם את התלבושות ל"סקס והעיר הגדולה"). בזמנו, מותגים רבים חששו משיתוף פעולה ישיר עם הסרט, פן יעוררו את חמתה של עורכת ווג האימתנית אנה וינטור (עליה מבוססת דמותה של הבוסית השטנית מירנדה פריסלי), ולכן נעזרה פילד בקשריה בעולם האופנה כדי להשיג את המלתחה לסרט. לבסוף, עם תקציב תלבושות יחסית צנוע של 100 אלף דולר, הצליחה פילד להשיג תלבושות בשווי של כמליון דולר עבור המלתחה. הבעיה הזו כבר לא קיימת בסרט הנוכחי, שלפעמים שוכח שהוא סרט ולא פרסומת ארוכה ל"דיור".

תמונה מאתר TMDB

הסרט השני מתחיל כאשר אנדי סאקס, שמאז פרישתה מתפקיד העוזרת האישית הפכה לעיתונאית מצליחה, זוכה בפרס על כתבת תחקיר שכתבה – ובאותו הזמן מגלה שהיא מאבדת את עבודתה. בעולם העיתונות של היום, איכות כבר לא מבטיחה תעסוקה ועיתונאים רבים מוצאים את עצמם כלא רלוונטים יותר בעידן הקליקבייט והטיקטוק. אנדי, שכעת נותרה ללא עבודה, מקבלת הצעה יוצאת דופן: לחזור למגזין ״ראנוואי״ ולעבוד שוב תחת מירנדה פריסלי, הפעם כראש מדור הכתבות של המגזין. זאת, במטרה לסייע בשיקום המוניטין הפגוע של ״ראנוואי״ לאחר ששיתף פעולה עם חברת אופנה בעלת תנאי העסקה מפוקפקים. אנדי מגיעה למגזין ומגלה כי הרבה השתנה. מירנדה חדת הלשון נאלצת כעת לרסן את עצמה, היא כבר לא יכולה להגיד כל מה שעולה על רוחה, להתעמר בעובדים כאוות נפשה, ואפילו צריכה לתלות את המעיל שלה בעצמה. מירנדה איבדה עם השנים את כוחה והשפעתה. בעולם של מידע מהיר, טיקטוק ומשפיענים, הסרט שואל האם יש מקום לאנשים כמו מירנדה, שעדיין מבקשים לקבל מגזין שכבר מזמן הפך לדיגיטלי בלבד – בעותק מודפס. מירנדה יורדת אל העם במהלך הסרט לא פעם. בחלקו היותר מציאותי והדרמטי, היא נאלצת לשבת לראשונה בקפיטריה. בחלקו הפחות אמין, מירנדה טסה במחלקת תיירים.

תמונה מאתר TMDB

השאלה על מקומה של מירנדה ודמויות שכמותה בעולם של היום מהדהדת היטב למציאות. רק לאחרונה, בעוד שנערך נשף המאט גאלה, רבים תהו מדוע האירוע האליטיסטי עדיין מתקיים. בצדה השני של ניו יורק התקיים במקביל ה״נשף ללא מיליונרים״, שנוצר כמחאה על תנאי ההעסקה הלא הומניים באמזון, בזמן שהמנכ״ל ג׳ף בזוס ואשתו לורן סאנצ׳ז היו אורחי הכבוד של המאט גאלה. כבר בשנה שעברה קיבל המאט גאלה ביקורות על היותו מנותק ואנכרוניסטי, כשרבים מהסלבים והמשפיענים שהגיעו אליו תוארו כמזכירים את דמויותיהם של יושבי הקפיטול מ"משחקי הרעב". הסרט לא מפחד לבקר גם את בזוס עצמו, שלאחרונה קנה עבור אשתו את מגזין ״ווג״ כמתנת נישואין, דרך קו עלילה על מיליארדר טק-ברו שרוצה לרכוש מגזין עבור בת זוגו. הסרט לועג לאותם ״טאק-ברוז" ולדור החדש של אנשי העסקים ומציג אותם כחסרי סטייל ובעיקר חסרי כבוד למסורת ולהיסטוריה. המיליונרים החדשים סוגדים לבינה המלאכותית ושוכחים בדרך את האמנות ואת האדם. הם מביטים אל העתיד, מבלי לשים לב שהם רומסים בדרך את העבר.

תמונה מאתר TMDB

אולם, בכמה מובנים הסרט מפספס. ראשית, סיפור האהבה של אנדי מרגיש לא נחוץ, לא רומנטי ודי מאולץ. בין אן האת׳וויי לשחקן האוסטרלי פטריק ברמל יש אפס כימיה, ולא ברור מה מערכת היחסים בין השניים מוסיפה לסיפור. גם דמותה של אמילי הופכת כאן לשטחית ולפרודיה על עצמה. הדבר ניכר במיוחד בלבוש שלה, שהפך ממתוחכם ושיקי ללוח פרסומות מהלך עמוס בלוגואים של מותגים, ואיבד בדרך הרבה מהייחודיות שלו. האתאווי כרגיל כריזמטית במיוחד, ומערכת היחסים בינה ובין נייג'ל בגילומו של סטנלי טוצ'י ממשיכה להיות החלק הכי טוב בעלילה של הסרט. הסטייל של אנדי בהחלט משקף את ההתפתחות שלה כדמות, אם כי לעיתים ניתן לתהות כמה פעמים היא תלבש אווטפיט אופנתי בתוספת עניבה, כדי שנבין שהיא גם נשית אבל גם עיתונאית רצינית. מבין הלוקים של האתואיי יש לציין לרעה את שמלת הריבועים, שהייתה הבילדאפ הכי מאכזב בסרט. (כן? זאת השמלה המהממת שהיא מבקשת במיוחד? בטוח?).

במהלך הסרט מפוזרים מגוון רפרנסים וקריצות לחדות העין שביננו. החגורות, הפרחים באביב, והסוודר הכחול סארוליין עושים הופעת אורח. הופעת אורח נוספת עושה גם הזמרת ליידי גאגא, בשירים חדשים שנוצרו במיוחד עבור הסרט.

תמונה מאתר TMDB

וכמובן, השאלה החשובה ביותר – מה לגבי מירנדה? ובכן, ככה ככה. מריל סטריפ כרגיל מביאה כריזמה בכמויות ותצוגת משחק נהדרת, אבל מרגיש שהסרט לא כל כך ידע מה לעשות עם מירנדה בעידן הווק. אנחנו רואים את מירנדה כשהשיא שלה כבר מאחוריה. שמה של העורכת האימתנית כבר לא מעורר יראה ופחד כמו בעבר, מזכירות לא מתיישרות ועוברות לעקבים למשמע צעדייה במסדרון, וכעת היא צריכה להתאים את עצמה לאחרים ולא לצפות מאחרים להתאים את עצמם אליה. הסרט מנסה לתת לנו מבט יותר עמוק אל נבכי נפשיה של מירנדה עצמה, אבל לא מאוד מצליח. אנחנו בעיקר רואים אותה מתקשה עם עולם הפוליטיקלי קורקט, אבל החלקים החשובים ביותר נשארו ללא מענה. חבל שלא היה עיסוק רב יותר במחיר הכבד שמירנדה שילמה עם השנים בכדי להפוך לאשת העסקים שהיא – בביקורת הבלתי פוסקת מהחברה, בהקרבות שנאלצה לבצע, בדרך הלא סלולה שבחרה כמנהלת אישה בתקופה שבה הדבר היה חריג בנוף, וגם בסכינים שתקעה ובבגידות שביצעה, רק כדי להפוך גם היא ללא רלוונטית בסוף. מנקודת המבט המודרנית, אנחנו מבינים שמירנדה היא לא סתם שטן, היא נאלצה להפוך לכזו כדי להתקדם בעולם שלא נתן מקום לנשים בפסגה. מבט יותר מעמיק אולי היה נותן לנו להבין מדוע נהפכה מירנדה לשטן שהיא.

מירנדה המרוככת יותר של 2026 מכפרת על חלק מעוונותיה מהסרט הקודם, ולבסוף מעניקה למשרתה הנאמן ביותר, נייג׳ל, את הכבוד שמגיע לו. מנגד, היא עדיין שומרת על חלק מהעוקצנות שלה, וגם הפעם אנחנו מקבלים מונולוג עם אנדי במושב האחורי של המכונית, על הדרכים האכזריות והציניות שלפיהן העולם עובד. בתוצאה הסופית, העיסוק בדמותה של מירנדה נותר דיי שטחי, והיה יכול להיות מעניין ובשרני יותר.

תמונה מאתר TMDB

אם בא לכן בילוי נחמד בקולנוע, נעלו נעלי עקב ולכו עם חברה או כמה חברות לראות את ״השטן לובשת פראדה 2״. אחר כך לכו לשופינג, ותדמיינו שהבגד מזארה הוא בעצם מגפיים של שאנל. אבל אל תצפו לסרט זכיר שתוכלו לצטט בעוד 20 שנה.