״אף פעם, לשום מקום״ | פסטיבל הקולנוע ירושלים

בר זינגר, 13.7.27

כל חובב קולנוע צעיר שמבלה מספיק זמן באינטרנט כנראה נתקל בשלב כזה או אחר בסטוריז ובפוסטים של הקומיקאית טליה ברטפלד, שקידמה ללא הפסק את קמפיין ההדסטארט לסרטה הקצר, ״אף פעם, לשום מקום״ (שנקרא אז ״בבקשה אל תמותי״). הקמפיין הסתיים בגיוס של 114,095 שקלים – סכום מרשים לכל סרט קצר, ובוודאי לסרט ראשון, גם כשמאחוריו עומדת אייקון לסבי כמו ברטפלד.

כמו בכל קמפיין הדסטארט, גם כאן הוצעו תמורות צפויות למדי: סרטוני ברכה, פוסטרים, לינק לצפייה בסרט או הזמנה לפרימיירה. אלא שלצדן הופיעו שתי תמורות חריגות במיוחד – מתכון לעוגיות שוקולד צ’יפס למי שיתרום 79 שקלים ומעלה, ולינק סודי ב450 שקלים, לסרטון שבו ברטפלד שרה בלייב את השיר “סופי” של מרסדס בנד. שתי התמורות הללו יצרו לקמפיין חשיפה שחצתה את קהל המעריצים הקבוע שלה. כבר בשלב מוקדם היה קשה שלא להסתקרן מה עוד מבשלת היוצרת הטרייה, ומה עוד יש לה להציע – הן במטבח והן על המסך.

צילום: דניאלה נוביץ

״אף פעם, לשום מקום״ מבוסס על לילה אמיתי שבו אמה של ברטפלד נטלה בטעות מנת יתר של תרופה, ונכנסה להתקף פסיכוטי ששינה לחלוטין את מערכת היחסים ביניהן. הגר בן אשר מביימת את הסרט בדיוק וברגישות, ועוטפת את קולה של ברטפלד מבלי לנסות לעצב אותו יתר על המידה. היא מאפשרת לברטפלד להישאר הקול הדומיננטי של הסרט, כשהוא נע כהרגלו בין וידוי, קומדיה ואי נוחות מתמדת. ברטפלד עצמה חתומה על התסריט, נמנית עם מפיקות הסרט וגם מגלמת את עצמה. לצדה מופיעה בתפקיד האם נועה קולר, שבימים אלה מככבת גם ב”קופה ראשית: הסרט״, מה שמזכיר ומוכיח פעם נוספת עד כמה המנעד שלה כשחקנית רחב. גם עידו קציר בתפקיד אורח קטן, מצליח לגנוב לרגע את ההצגה בזמן המסך שניתן לו.

צילום: דניאלה נוביץ

“אף פעם, לשום מקום” נולד מתוך אירוע שעדיין נדמה כחי מאוד עבור ברטפלד, משום שהתסריט לעיתים חושש להתקרב אל הטראומה עד הסוף. לא פעם הוא בוחר לחזור אל אזורי הנוחות של ברטפלד ואל שפת ההומור המזוהה איתה, במקום להתעכב על הכאב שממנו הסרט צומח. ברטפלד מעולם לא ביססה את הקומדיה שלה על פאנצ’ים ברורים ומוגדרים, אלא על קרינג׳, חוסר נוחות ורגעים שבהם קשה לדעת אם הבדיחה כבר התחילה, אם הסתיימה או אם הייתה בדיחה מלכתחילה. הסרט מאמץ את אותו היגיון וכמעט אף פעם לא מסמן לצופה כיצד עליו להגיב. שיאה של הגישה הזו מגיע בסצנת מקלחת משותפת של ברטפלד ונועה קולר – רגע אינטימי שמסרב להודות בקול האם הוא מצחיק או כואב, ובדיוק משום כך מצליח להיות קצת משניהם.

דווקא בגלל הבחירה הזאת, סצנת הסיום בולטת כל כך. ברטפלד כבר דיברה בפומבי על כך שהסרט כולל סצנה טופלס, כך שהחשיפה הגופנית אינה ההפתעה. מה שמפתיע הוא שברטפלד מפסיקה לרגע קטן, כמעט לחלוטין, להשתמש בהומור כמנגנון תיווך. בפעם הראשונה לאורך הסרט היא מאפשרת לרגש לעמוד לבדו, בלי אירוניה או מניירות. ברגע הזה מתברר עד כמה הסרט היה קרוב מלכתחילה למקום הרך הזה, וכמה כוח היה יכול להיות לו אילו היה מעז להגיע אליו מעט מוקדם יותר. זהו סיום יפה ומדויק, שלא משנה את הסרט בדיעבד, אבל כן מעניק לו את הרגע השלם והכן ביותר שלו.

צילום: דניאלה נוביץ

“אף פעם, לשום מקום” מרגיש כמו יריית הפתיחה של יוצרת בעלת פוטנציאל רב, שנמצאת רק בראשית דרכה. אם ברטפלד תישאר נאמנה לקול הייחודי שלה, תמשיך להפגין את היצירתיות שאפיינה את קמפיין ההדסטארט, ובעיקר תעז לצאת עוד יותר מאזורי הנוחות שלה – יהיה קשה יותר ויותר להתעלם ממנה.