״סוף רחוב האלון״ – קליל, מטופש ומלא בלב.

עדו דבורה, 13.08.26

יש סרטים שמגיעים אליהם בציפייה לגלות משהו חדש, ויש כאלה שכבר מהדקות הראשונות ברור לחלוטין מה הם עומדים להציע. ״סוף רחוב האלון״ שייך לסוג השני, ובאופן מפתיע – זה ממש לא עומד לרעתו.

שנים מנסים האולפנים ההוליוודיים לייצר את שובר הקופות הגדול הבא. פרויקטים בתקציבי עתק קורסים בזה אחר זה, בעוד שלא פעם דווקא הסרטים הקטנים, הנשענים על מבע קולנועי חכם ומדויק ועל סיפור מקורי ופשוט, הם אלה שנשארים עם הצופים. כזה היה ״מישהו עוקב אחריי״, סרטו הנפלא של דיוויד רוברט מיטשל מ־2014. כעת מיטשל מקבל הזדמנות ליצור שובר קופות משל עצמו עם ״סוף רחוב האלון״. הסרט עוקב אחר משפחה אמריקאית המתמודדת עם משבר בנישואי ההורים, עד שאירוע מסתורי ובלתי מוסבר מעביר אותה אל מסע הישרדות מטורלל וגדול מהחיים. על פניו מדובר בפרמיס טיפשי ואווילי, אבל איכשהו הוא עובד ומצליח להפוך לסרט חביב ומהנה, במיוחד על המסך הגדול.

תמונה באדיבות טוליפ אנטרטיימנט

קשה להתעלם מכמות האהבה שיש כאן לקולנוע של ספילברג. ״אי.טי.״ מורגש כבר מהשוט השני פחות או יותר, ו״פארק היורה״ הוא הרפרנס הוויזואלי והנרטיבי הישיר ביותר של הסרט. לעיתים נדמה כאילו מיטשל פתח ארגז צעצועים מלא בסרטי הרפתקאות שאהב, והחליט לשחק בכולם במקביל. זה לא תמיד מקורי, ולעיתים ההומאז׳ כבר גובל בחיקוי, אבל יש בו מעין חיבוק חמוד ונוסטלגי.

הסרט נשען על ארבעה שחקנים, וזה הימור לא קטן כשחומר הגלם שניתן להם הוא, איך לומר בעדינות, לא בדיוק שייקספירי. הכתיבה קלישאתית מאוד, לעיתים עד כדי כך שאפשר לצפות לא רק את ההתפתחות הבאה בעלילה, אלא את השורה הבאה בדיאלוג. למזלו של הסרט – ארבעת השחקנים מצליחים להתגבר על המגבלות האלה ולהחזיק אותו, ובראשם יואן מקגרגור ואן האת׳אווי.

מקגרגור מקבל כאן מעט מאוד לעבוד איתו, והרבה פחות ממה ששחקן ביכולותיו מסוגל לתת. למרות זאת, הוא מצליח להעניק לדמות חום, הומור ובעיקר נוכחות. גם כשהתסריט נותן לו משפט שנשמע כאילו כבר הופיע במאה סרטים אחרים, מקגרגור מצליח לגרום לו לעבוד. האת׳אוויי נמצאת במקום מעט אחר, אך עובדת מצוין לצדו. היא מביאה לסרט אנרגיה חדה ומודעת לעצמה, והכימיה ביניהם היא כנראה הדבר שמחזיק את הסרט יותר מכל כשהעלילה מתחילה להתניע. שניהם מבינים היטב באיזה סרט הם נמצאים, ואינם מנסים להפוך אותו למשהו גדול או רציני יותר מכפי שהוא.

תמונה באדיבות טוליפ אנטרטיימנט

״סוף רחוב האלון״ הוא סרט מטופש באמת. הוא צפוי, הכתיבה שלו שבלונית, הוא משתמש כמעט בכל קלישאה אפשרית, וסביר להניח שלא יישאר בזיכרון זמן רב אחרי הצפייה. למזלו, הוא גם מצחיק ומהנה, והשחקנים שלו מחזיקים אותו היטב. יש בו משהו שמזכיר סרט הרפתקאות משפחתי שאפשר היה להיתקל בו במקרה בטלוויזיה כילדים ולהישאב אליו בלי לשאול יותר מדי שאלות. לפעמים, שעתיים של כיבוי מוח הן בדיוק מה שסרט צריך להיות.