ארנב עשוי אבק ולא מעט קלישאות: "מפלצות אמיתיות" מרגיש כמו תחזית עגומה לעתיד הקולנוע.

עדו דבורה, 09.01.2026

עתיד הקולנוע לוט בערפל.

כניסתה של הבינה המלאכותית אל המגרש שבו נוצרים סרטים אינה רק שינוי טכנולוגי – היא רעידת אדמה תודעתית. היא מעיבה, מבלבלת, ומפחידה יוצרי קולנוע וצופים כאחד. בהוליווד, כמובן, התחושה הזו אינה זרה: שביתות התסריטאים והשחקנים, העימותים מול האולפנים הגדולים, והדיון הבלתי פוסק בזכויות יוצרים ובגבולות היצירה – כל אלו הבהירו דבר אחד חד וברור: הבינה המלאכותית כבר כאן, והיא פוגשת אותנו בכל אספקט אפשרי של הקולנוע.

במקביל, עולה ביקורת נוספת כלפי תעשיית הקולנוע האמריקאית – אולי החריפה מכולן: תחושת מיחזור. סרטי המשך, רימייקים, מותגים שעבר זמנם. מקוריות, כך נדמה, הפכה למשאב נדיר. וכאן בדיוק נכנס לתמונה הסרט “מפלצות אמיתיות” – יצירה שהייתה אמורה להיות תשובה. אלטרנטיבה. הוכחה לכך שקולנוע מקורי עדיין אפשרי בתוך המערכת הגדולה.

התמונה באדיבות סרטי יונייטד קינג.

על הנייר, הכל עבד.

יוצר שעומד מאחורי חניבעל המופתי, איחוד נוסף עם שחקן אדיר בדמותו של מדס מיקלסן, ופרמיס לא רע בכלל: ילדה הסובלת ממפלצת מתחת למיטה – דימוי ילדותי מוכר, שמקבל כאן נופך ממשי ומאיים יותר מאי פעם. סביב הרעיון הזה הסרט נבנה, ובשלביו הראשונים הוא אף מצליח להחזיק מתח אמיתי.

ישנן סצנות נהדרות.

רגעים נטולי דיאלוג, המבוססים על השהיה, על דימוי, על קולנוע טהור. סצנות שבהן אנחנו לומדים, מתחת לפני השטח, מה מתרחש בחדרה של הילדה בכל לילה. אלו רגעים שבהם הסרט מבין את כוחו – ומפעיל אותו באיפוק מרשים. קולנוע של מבט, של פחד שקט, של נוכחות.

אבל ברגע שהסרט מנסה לנוע קדימה – הוא מתפרק.

ברגע שנכנסים אלמנטים נרטיביים מורכבים יותר, העסק הולך לאיבוד. יש כאן ריבוי בלתי נסבל של דמויות משנה מיותרות, כאלו שאינן תורמות דבר לקידום העלילה או להעמקת התמה. סצנות שלמות מרגישות עודפות, שוטים שנראים כאילו נולדו מתוך אלגוריתם ולא מתוך צורך רגשי או רעיוני.

למעט האספקט הוויזואלי – שלעתים אכן מרשים מאוד – אין כאן הרבה מעבר.

החוויה הולכת ומתפזרת, ואני מצאתי את עצמי נאבקת להישאר מרוכזת. התחושה הייתה של בזבוז זמן. של סרט שנראה כאילו נכתב על ידי מודל שפה מתוחכם, ולא על ידי אדם עם נקודת מבט. ואם זה היעד שאליו הולכים סרטים מקוריים לכאורה בהוליווד – אותי זה מפחיד באמת.

כי “מפלצות אמיתיות” לא מצליח להותיר חותם.

מלבד מספר שוטים בודדים, יפים או מרשימים מבחינה טכנולוגית, אין כאן זיכרון רגשי, אין רעיון שמתעקש להישאר, אין תחושת משמעות. בשאר הזמן, השאלה היחידה שחזרה לי בראש הייתה:

מה לעזאזל אני רואה?

וזו אולי המפלצת האמיתית של הסרט הזה – לא זו שמתחת למיטה, אלא זו שמרחפת מעל הקולנוע העכשווי כולו.

התמונה באדיבות סרטי יונייטד קינג.