האנקונדה שלי לא רוצה אף אחד חוץ מג'ק בלאק ופול ראד.

זואי אלון, 26.12.2025

בכל פעם שמוכרז ריבוט לסרט ישן, רמת הציפייה שלי לרוב נמוכה. סרטים מסוג זה מצליחים לעיתים להפתיע, אולם נדרש מאמץ רב כדי ליצור עיבוד מחודש הדומה למקור, ועל אחת כמה וכמה כזה שמתעלה עליו. בדרך כלל, בסרטים מהסוג הזה, הדבר היחיד שמצליח להתעלות על המקור הוא האפקטים – שמטבע הדברים השתכללו עם השנים, ואין באמת מקום להשוואה בין האפקטים של אז לבין אלה של ימינו. אבל האם אפקטים מרשימים או איכות צילום משופרת לבדם מספיקים כדי לספק את הצופה? ממש לא.

הלכנו לצפות ב״אנקונדה״ בגרסת 2025 – ריבוט לסרט המקורי שיצא בשנת 1977. יש כמה הבדלים בולטים בין שני הסרטים, למשל הקאסט והעלילה, אך הבדל אחד הוא המובהק ביותר: בעוד הסרט המקורי הוא סרט אימה, ״אנקונדה״ העדכני הוא בכלל סרט קומדיה. זהו שינוי משמעותי, שכן טרם ההקרנה שמעתי צופה מספר כי הסרט המקורי היה כה מפחיד ומטלטל, שהוא נאלץ לעצור את הצפייה באמצע. מאחר שאני נוטה להיבהל מסרטי אימה, ומגדירה את עצמי פחדנית – תהיתי לרגע אם בחרתי בסרט הנכון. על כן, שמחתי לגלות שהסרט החדש פונה לכיוון אחר.

הסרט נפתח בהיכרות קצרה ומסתורית עם דמותה של אנה (דניאלה מלשיור), בסצנה קלאסית וטיפוסית לסרט פעולה. אנה, יחד עם דמות אנונימית נוספת, נוסעים ברכב מסחרי מרופט בלב האמזונס, ומשוחחים בשפה זרה על המשך מסעם המשותף להשיג דבר מה שכאורה ישנה את חייהם.

מכאן העלילה קופצת אל שתי הדמויות המרכזיות: דאג (ג׳ק בלאק) הוא צלם וידאו חתונות שמתקשה להשלים עם מקצועו ומתעקש לכנות את עבודתו ״סרטי חתונות”, וגריף (פול ראד) הוא שחקן כושל שחלומו התנפץ. השניים הם חברי ילדות שחלמו על עתיד קולנועי משותף שיגרום לשניהם להיות דמויות משמעותיות בתחום הקולנוע. ויחד עם קלייר (טנדי ניוטון) וקני (סטיב זאן) הם אפילו נהגו ליצור סרטים קטנים משל עצמם.

במסיבת יום ההולדת של דאג החבורה מתאחדת, ועם המפגש חוזר גם הניצוץ. לפתע, גריף מציע טיסה ספונטנית במטרה לצלם ריבוט ל״אנקונדה״, ולמרות ההיסוסים והחששות –החבורה יוצאת לדרך. במהלך הצילומים הם נתקלים לפתע באנאקונדה ענקית, רצחנית ומפחידה. בלב האמזונס, הם מוצאים את עצמם מול סכנת חיים ממשית. האם יצליחו לסיים את צילומי הסרט ולהגשים סוף סוף את חלומם הגדול? וחשוב מכך, האם בכלל ישרדו ויצליחו לחזור הביתה?

כמו בכל סרט קומדיה, המטרה הפשוטה היא לגרום לקהל לצחוק. אבל כאן, בשל בסיסו האימתני של הסיפור, הדגש מעט שונה: רוצים לוודא שלא נפחד יותר מדי, ובכל פעם שהמתח גובר, הוא משתחרר באמצעות הומור. וזה עובד מצוין. מעבר לעקיצות השנונות והפאנצ׳ים החדים, המפוזרים לאורך כל הסרט וגרפו לא מעט צחקוקים מהקהל, היוצרים הצליחו להפוך סצנות שבמצב רגיל היו גורמות לי להתעלף מפחד או מגועל – לרגעים מצחיקים בטירוף. כמובן, עוזר מאוד שג׳ק בלאק נמצא על המסך ולפעמים די בהבעות הפנים שלו כדי לגרום לך לשכוח מהאנקונדה הענקית שרודפת אחריו. הפסקול נשען על מוזיקה אינסטרומנטלית מהירה ודרמטית (כמו המודלים הקלאסיים של כל סרטי הפעולה) אבל הוא משולב בסרט כל כך טוב שכמעט ולא מרגישים בו. לצדו, ״Anaconda״ של ניקי מינאז׳, שחוזר ומתנגן לפחות שלוש פעמים.

התמונה באדיבות פורום פילם.

חלומות הילדות פוגשים כאן את המציאות הבוגרת: עד כמה רחוק צריך ללכת, כמה קשה להיות שחקן בעולם שבו התחושה שמחר יחליפו או יפטרו אותך תמיד מרחפת מעל הראש, שבו תמיד יגיע תאגיד ענק שיעשה את אותו הדבר –גדול ומוצלח יותר ממך, ואיפה בתוך כל זה נמצא המקום שלך.

ראד ובלאק הם שילוב שכיף לראות על המסך –שניהם קומיים, כל אחד בדרכו, והכימיה הקבוצתית שלהם יחד עם שאר השחקנים הייתה נעימה ומנחמת.

כפי שציינתי בראשית הדברים, אינני חובבת גדולה של סרטי אימה, ועל כן אני נוטה להתמקד בצדו הקומי של הסרט. עם זאת, חשוב להבהיר כי האיזון כאן מדויק והסרט אינו מפחיד יתר על המידה, אך גם אינו מתמסר כליל לקומדיה –נקודת ביניים שעלולה לעורר רגשות מעורבים בקרב חובבי ז׳אנר האימה. אם אתם נמנים עם מעריצי הז׳אנר, ייתכן שתתאכזבו כאשר רגעי המתח נעצרים על ידי בדיחה מטופשת. אך אם תגיעו בראש פתוח, ותזכרו מי הם שני השחקנים הראשיים בקאסט של הסרט, תדעו בדיוק למה לצפות. באופן אישי, הופתעתי לטובה. סרט חמוד, נחשים טורפי אדם, רפרנסים קולנועיים, ופול ראד על המסך. אין תלונות.

התמונה באדיבות פורום פילם.