כמובטח: "צליל של נפילה" הוא אכן נפילה.

עדו דבורה, 22.12.2025

וידוי נאות לפני שתקראו את הביקורת הזו, חשוב לי להבהיר משהו על הטקסט שלפניכם. כהרגלי, ביצעתי מאמצים כבירים על מנת לכתוב פסקה אשר תתאר את עלילת הסרט, ותיתן מעט קונטקסט על אשר מתרחש כאן לנגד עינינו על המסך. רק שהפעם לא הצלחתי במשימה זו, מכיוון שמדובר בסרט רע מאוד, בלשון המעטה, כזה שעלילה לא ממש קיימת בו. כזה שמוכיח שהקולנוע האירופי ממשיך לעתים ליפול אל הקלישאות של עצמו. הפעם, "צליל של נפילה" לא רק נופל אליהן, אלא ממציא אותן מחדש.

התרגשתי מאוד כששמעתי שסרט חדש, זוכה פרס השופטים בפסטיבל קאן, עושה את דרכו לישראל רגע לפני עונת הפרסים. הציפייה התעצמה נוכח העובדה שמדובר בסרט גרמני – קולנוע שבמקרים רבים נחשב מרתק ומסקרן, וכזה שממנו יצאו כמה מהיוצרים הגדולים והמשפיעים בעולם. במקרה של ״צליל של נפילה״ כגודל הציפייה – כך גודל האכזבה האסטרונומית מהסרט שמייצג השנה את גרמניה בפסטיבלי הקולנוע השונים.

הסרט נתפס בעיניי כיצירה המשתייכת לזרם הפוסט-מודרני בקולנוע – בשל ריבוי טכניקות הצילום והעריכה, ההקבלה בין ארבע נקודות נרטיב שונות, והקפיצה בין הז'אנר התקופתי לבין ימינו אנו. למרות ריבוי הדמויות, התמות והנרטיבים, הסרט מצליח לשמור על שפה ויזואלית אחידה ועל קו נקי של קומפוזיציות ומבע קולנועי. זוהי המחמאה היחידה הראויה לציון, שכן בתמונה הגדולה – מדובר בבלוף.

התמונה באדיבות קולנוע חדש.

חלף זמן רב מהפעם האחרונה בה יצאתי מאולם הקולנוע בתחושה שצפיתי בסרט מחריד. לא בינוני, לא רע – מחריד. סרט שנעשה בדרך הגרועה ביותר בה ניתן לעשות קולנוע. זו התחושה שליוותה אותי עם סיום ההקרנה. שורש הבעיה הוא בראש ובראשונה – חוסר זהות: הסרט לא יודע מי הגיבורה שלו ואינו מצליח להכריע באיזו קשת עלילתית להתמקד בכל רגע נתון. העריכה שבלונית ומשונה, חותכת ללא כל הצדקה או הסבר בין רגעים ותקופות בהיסטוריה הגרמנית. בכל פעם שבה מתחילה להתפתח ולהתגבש דרמה – מגיע קאט, והתסכול מגיע איתו. הצילום, מרשים ופסטורלי ככל שהיה בתחילתו של הסרט, הופך למייגע ומתיש. אך הפשע החמור ביותר של הסרט הוא תחושת אורכו הבלתי נסבלת: סרט של שעתיים וחצי שמרגיש ארוך פי שניים, ולפיכך היה זקוק לקיצור דרסטי של לפחות מחצית מאורכו.

המחלה הכרונית של הקולנוע האירופי היא, כמובן, השימוש האובססיבי בקריינות. הקריינות נמסרת לרוב מפיה של הדמות הראשית, אלא שב-״צליל של נפילה״ אין דמות ראשית – אך קריינות יש בשפע. הסרט מסביר את עצמו ללא הרף, חונק את האפשרות של הצופה לדמיון, ומותיר אפס מקום לסאבטקסט. הסרט מודע לכך שאינו ברור, ולכן חש צורך להסביר לקהל שלו על מגש של כסף במה בדיוק הוא צופה. היו שלבים שבהם הרגשתי שהסוף כבר מגיע, לפחות בשמונה רגעים שונים לאורך הסרט. המערכה השלישית הייתה השלב הראשון שבו הבנתי מה אני בכלל רואה, אך בשלב הזה כבר ספרתי את הדקות עד לסיומו של הסיוט המתמשך הזה.

לעתים אנו נתקלים בסרטים גרועים, ולעתים זה גם כיף. קיים קולנוע גרוע שהוא במובנים מסוימים גם קולנוע משובח, אך כאן אין את זה. אין שום פרט שמייחד את הסרט או אלמנט שיגרום לי לרצות לחזור אליו בעוד כמה שנים. מדובר בחוויה קלוקלת, מתנשאת ואליטיסטית, המכוונת לקהל פסטיבלים בלבד – וגם הוא מביט בבוז, ובצדק, על התוצר ההזוי הזה. אין זה מפתיע שהאוסקר זיהו את הבלוף בזמן והסרט אינו פייבוריט מובהק בקטגוריית הסרט הבינלאומי.

התמונה באדיבות קולנוע חדש.