סרט האנימציה החדש של סוני מראה לכל האולפנים מאיפה משתין העז.

בר זינגר, 27.02.2026

קשה להתעלם מהאופן שבו אולפן האנימציה של סוני ביסס לעצמו בשנים האחרונות האחרות מעמד איתן ובלתי מעורער. בכל פעם שמתפרסם פוסטר או טריילר חדש, העניין הציבורי מזנק ובצדק. האולפן שהביא לנו את סרטי ספיידרוורס ואת ״ציידות השדים של הקייפופ״ הציב לעצמו רף גבוה במיוחד, כזה שמחייב כל פרויקט חדש לעמוד בסטנדרט כמעט בלתי אפשרי.

״להעז בגדול״ אינו מסתפק בעמידה ברף הקיים, וממשיך לדחוף אותו גבוה יותר. מעבר לאיכויות הוויזואליות המרשימות, הסרט מצליח לחדד את אופן ההנגשה של אנימציה לילדים, ובמקביל להעניק בידור צבעוני לצד תוכן איכותי המכבד את האינטליגנציה של צופיו הצעירים.

הסרט עוקב אחר ויל – תיש קטן (שמשום מה מכונה בסרט “עז״) עם חלומות גדולים. מאז שהיה גדי הוא שואף להצטרף לנבחרת הכדורעל שאותה הוא מעריץ ולהפוך לשחקן מפורסם. כאשר הוא סוף סוף מצליח לפלס את דרכו אל הנבחרת, חברי הקבוצה אינם מקבלים אותו בשל ממדיו הקטנים. אם הסיפור נשמע לכם נדוש ולא מספיק חדשני, החדשות הרעות הן שאתם כנראה צודקים, והחדשות הטובות הן שזו הנקודה השלילית היחידה בסרט. אין כאן נבל במובן הקלאסי או רשע טהור וחד ממדי שיש להביסו, אלא דמויות מורכבות שמרגישות קנאה, פחד או חוסר ביטחון. הבחירה הזו איננה מקרית, היא מבטאת אמון של הסרט בקהל הצעיר שלו והכרה ביכולתו להתמודד עם קונפליקט שאינו מתבסס על חלוקה דיכוטומית של טוב ורע.

התמונה באדיבות פורום פילם.

כבר למעלה משנתיים אני טוענת שזה רק עניין של זמן עד שסרטי האנימציה ייאלצו להתאים את עצמם להרגלי הצפייה של קהל הילדים. אנחנו חיים בעידן שבו הורים עייפים מביאים את ילדיהם המעייפים לאולמות הקולנוע בסופי שבוע ובחגים לצפות בסרט, בעוד שאותם הילדים רגילים לצפות בנטפליקס על מהירות 1.5 ולהריץ קדימה כל כמה דקות. בזכות אותם הורים עייפים, ילדים הפכו לנתח שוק מרכזי עבור בתי הקולנוע. אלא שהסרטים אינם מותאמים לאופן שבו הקהל הצעיר צורך תוכן כיום. התוצאה ניכרת כמעט בכל הקרנת ילדים: האולם רוחש תנועה וחוסר שקט. לאחר חוויה כזו באולם הקולנוע, קל לחשוב שהכול אבוד, שלדור הזה אין תקווה, ושמקומו הטבעי הוא בצפייה ביתית בסטרימינג. הכעס כלפי הילדים מפנה אצבע מאשימה לכיוון הלא נכון. לרוב הילדים אין סיכוי אמיתי להיקשר לסרטים המוצגים כיום באולמות, לא משנה עד כמה הם טובים. כאשר סרטי הילדים אינם מותאמים לקהל היעד שלהם – התוצאה ידועה מראש. זהו דור שגדל על רשתות חברתיות המעצבות באופן מובהק את דפוסי הקשב והצריכה שלו, אפליקציות וסרטונים המספקים תוכן מהיר המתחלף בהנף אצבע. אחד הכלים הראשונים הנלמדים בכל קורס סושיאל המתמקד בטיקטוק הוא שלרשות היוצר עומדות שנייה עד שלוש שניות בלבד כדי לשכנע את הצופה להישאר ולא לגלול הלאה. כמובן שחשיפה ממושכת לתוכן קצר ומואץ מגבירה צורך בגירוי תכוף ומקשה על שהייה ממושכת בתוך חוויה נרטיבית רציפה – קל וחומר בגילאים צעירים ובשלבי התפתחות מוקדמים.

במציאות כזו, זה לא מפתיע שילדים מתקשים לשבת מול סרט באורך מלא על המסך הגדול – אך אין זו גזרת גורל. פירוש הדבר הוא לא שהדור הזה אבוד, אלא שהקולנוע טרם השכיל להתאים את עצמו לאופן שבו הקהל הצעיר חווה וצורך תוכן.

״להעז בגדול״ הוא גם סרט סוחף ומהנה במיוחד, וגם נקודת מפנה – יצירה לילדים שמבינה את הקהל שלה ומציעה לו חוויית קולנוע מותאמת באמת. מה שמייחד את ״להעז בגדול״ הוא ההבנה העמוקה של דפוסי הקשב של הקהל הצעיר, ובעיקר הבחירה שלא להילחם בהם. התחושה היא שכל פריים נמצא בתנועה מתמדת, וקצב העריכה מהיר ביחס לכל סרטי האנימציה שנראו על המסך בשנים האחרונות.

אחד המהלכים הבולטים והמדויקים ביותר של הסרט הוא השימוש שלו בטרנדים. בסרטי ילדים ניכרים בדרך כלל שני כשלים מרכזיים בהקשר זה. הראשון הוא מאמץ יתר – רגעים שבהם התסריט מתאמץ להישמע עכשווי בצורה לא אורגנית וכמעט בכוח. במקום לייצר הזדהות, נוצרת מבוכה, או כפי שהדור החדש מכנה זאת: קרינג׳.

הכשל השני הפוך אך דומה בחומרתו: הטרנד מנוצל כאובייקט ללעג, והתרבות הצעירה מוצגת באירוניה מתנשאת כקריצה להורים באולם. שתי הסיטואציות המתוארות חמורות בעיניי, ואני בזה לסרטים החוטאים בהן, משום שהחטא הזה מעיד על זלזול גם בקהל שלהם וגם בסרט עצמו. ״להעז בגדול״ נמנע משני החטאים הללו, בניגוד לרבים מקודמיו, משום שניכר כי באמת נוצר עבור הילדים.

שמו העברי של הסרט, משעשע ככל שיהיה, מחמיץ בעיניי הזדמנות פז מבחינה שיווקית. באנגלית הוא נקרא “Goat”, ואילו היה מופץ בישראל בשם ״הגואט״, סביר להניח שהקהל הצעיר היה נוהר לאולמות. אך ההתאמה לשפת הדור אינה מסתכמת בשם בלבד. השימוש בסלנג ובשפה התואמת לקהל היעד עקבי לכל אורך הסרט. הוא מדבר בשפת הדור הצעיר, נשמע כמוהו ומאמץ את ההומור, החוצפה והתרבות העכשווית המאפיינים אותו באופן טבעי ולא מאולץ – שימוש המהווה חלק משמעותי בעיצוב אופיין של הדמויות ובהנעת העלילה קדימה.

להורים הייתי רוצה לומר: לילדים מגיע סרט שמבין את עולמם, מדבר בשפתם ומציע להם תוכן איכותי מבלי להתנשא עליהם. ״להעז בגדול״ עושה זאת, ועל הדרך גם מזכיר להם לא לוותר על החלומות שלהם. ולאולפנים הייתי רוצה לומר: נכון, קשה ליצור סרט קולנוע לילדים עם יכולת קשב של ילדים – כמעט כמו שקשה לכתוב את הביקורת הזו מבלי לשלב אפילו בדיחת עז אחת. ובכל זאת, זה קרה. אז תעיזו. מהההה כבר יקרה.

התמונה באדיבות פורום פילם.