מאדר מרי אולי לסבי, כן סקסי, לא קווירי.

בר זינגר, 18.04.2026

סרטו החדש של דיוויד לאורי “Mother Mary” הגיע לישראל באיחור קל, אך משום שאין מפיץ רשמי לA24 בישראל, עצם העובדה שבכלל הופץ כאן היא כבר הפתעה נחמדה. לא מעט אנשים בארץ ובעולם חיכו לסרט הזה בקוצר רוח, בעיקר בזכות ההבטחה ל״סרט לסבי״ בכיכוב קאסט מסקרן במיוחד, שכולל את מיכאלה קואל, אן הת׳אוואי, האנטר שפר ו-FKA twigs המצוינות. אלא שככל שתאריך הסרט התקרב, התחילו לעלות גם לא מעט סימני שאלה – בעיקר סביב העובדה שהקאסט מורכב כולו מנשים. לא ממקומי לקבוע האם מדובר בגישה מיזאנדרית, זאת אשאיר לקהל הגברי להחליט בעצמו, אבל כן קשה להתעלם מכך שהסרט לא עוסק באופן מובהק בחוויה נשית, ולכן חלק מהדמויות הנשיות בו היו יכולות באותה מידה להיות מגולמות גם על ידי גברים, מבלי שמשהו מהותי היה משתנה. משום שהסרט לא קיבל שם עברי, אתייחס אליו לאורך הביקורת בשם ״מאדר מרי״ מטעמי נוחות.

הסרט, אם לנסות לתאר את עלילתו מבלי להיכנס לספוילרים – מתרחש ברובו בתוך הסטודיו של סם (מיכאלה קואל), שמנסה לעצב מאפס שמלה חדשה עבור כוכבת העל ״מאדר מרי״ (אן הת׳אוואי), לקראת מופע הקאמבק שלה לבמה לאחר תקופה מטלטלת נפשית. בין סם למרי קיימת היסטוריה של מערכת יחסים שהתפוצצה בצורה כואבת, ולאורך הסרט כולו מרחף ביניהן מנעד רחב של רגשות הכוללים תשוקה, כעס, געגוע וטינה – שיוצרים מתח רגשי ומיני שמרגיש כל כך מוחשי שאפשר כמעט לגזור אותו במספריים. גם אן הת׳אוואי וגם מיכאלה קואל עושות עבודה מצוינת בגילום הדמות שלהן, אבל הת׳אוואי מצליחה לגלם כוכבת שאיבדה את כל טיפת הניצוץ והזוהר שלה בצורה אמינה להפליא, ובו זמנית גם לספק את הופעת המשחק הכי סקסית שלה אי פעם. איך שני הדברים האלה מצליחים להתקיים בצורה חופפת? לא ברור. 

בלא מעט מובנים, מאדר מרי מזכירה את סקיי ריילי מתוך ״סמייל 2״ המעולה – אך בעוד ששם המוזיקה הצליחה להפוך את סקיי ריילי למוערכת על ידי הקהל גם מחוץ לגבולות הסרט, קשה לדמיין שמאדר מרי תביא תוצאה דומה. כל הפסקול כאן בינוני במקרה הטוב, למרות חלקם של ג'ק אנטונוף וצ׳ארלי XCX בכתיבתו והפקתו. דווקא בסרט כל כך טעון ומגוון אנרגטית, הציפייה הייתה לקבל מוזיקה שמצליחה להחזיק את אותה עוצמה ולהעמיק את האווירה שהסרט מנסה לייצר. במקום, קיבלנו פסקול גנרי וחד מימדי, ושירים שנשמעים כאילו נכתבו והולחנו על ידי מעריצה בת 15 של ליידי גאגא.

תמונה מאתר TMDB

עם כל הכבוד, ויש לי לא מעט כבוד למה שאני עומדת לומר עכשיו – חבל שכל פיסה של יצירתיות הלכה דווקא לפיסות בד. בין אם זה עיצוב התלבושות היפהפה, ובין אם אותה פיסת בד אדומה שמתבררת בשלב מאוחר מדי כדבר מרכזי בעלילה ונראית לעיתים כרחם או איבר מין נקבי. הלוואי שאותה מידת מחשבה הייתה מושקעת גם בתסריט. יותר מדי דברים לא מסתדרים, ולעיתים נדמה שהסרט מחפש בכוח את הדרך הכי עצלנית לקדם את העלילה, במקום לבנות אותה באופן משכנע. הכוריאוגרפית דני ויטאלה (שהיה לה גם ביט פארט בסרט) עושה עבודה פנומנלית, עד כדי כך שהדבר הזכור ביותר מהסרט הוא סצנת ריקוד נטולת מוזיקה, שנראית פשוט נהדר. למעשה, אם יש בסרט הזה דבר אחד שאפשר באמת להגדיר כאמיץ, זו הסצנה הזאת, בה אן הת׳אוואי רוקדת כאילו יש בתוכה דיבוק אמיתי. היא נאנקת, מתנשפת ונוהמת, לעיתים בתנועה קלילה וכמעט מרחפת (כמו בד), ולעיתים כשהיא מוטלת על הרצפה באופן שמעורר השתאות ורחמים בו זמנית. הצילום נראה בדיוק כפי שמצפים ממנו: שוטים גרנדיוזיים ורוויי צבע על הבמה, מול צילום חשוף ואינטימי, מלווה בפלטת צבעים כהה יותר בתוך הסטודיו הקריפי למדי. אין כאן יותר מדי תחכום או ניסיון להמציא מחדש את השפה הוויזואלית. מה שרואים זה מה שמקבלים, לטוב ולרע. 

תמונה מאתר TMDB

זאת תקופה ארוכה מדי בה חוסר מקוריות הפך לברירת המחדל, ולכן אני מרגישה צורך לומר תודה על סרט מקורי ודיי יצירתי שאינו עיבוד, ריבוט או סרט המשך. אבל גם לא מתכוונת להתנצל על כך שזה לא מספיק עבורי. העובדה שהקהל קפץ לומר שמדובר באחד הסרטים הלסביים הגדולים של השנים האחרונות, מבאסת אותי בין אם הם צודקים ובין אם לא. אבל האם הוא באמת סרט לסבי בכלל? על אף שכך הוא תואר על ידי צופים רבים ברחבי העולם, שכבר הספיקו לראות אותו קצת לפנינו – הסרט עצמו אף פעם לא מעז לומר באופן חד משמעי שמערכת היחסים בין שתי הדמויות היא רומנטית. אני עדיין מנסה לפענח למה זה כל כך מעצבן אותי, הרי בדרך כלל, אחד הדברים שהכי מרתיחים אותי הוא כשיצירות מרגישות צורך “לדחוף” ייצוג להט״בי באופן מאולץ, רק כדי לצאת פוליטיקלי קורקט. הרי לא הייתי רוצה שמאדר מרי יזכיר לי חלילה ולא במעט את אגת׳ה (המעייפת) לאורך כל הדרך, אז למה כאן, דווקא זה מה שמכעיס אותי? למה הפעם השתיקה מרגישה צורמת יותר מכל אמירה מפורשת? אני לא בדיוק יודעת, ואולי זה זמן טוב לשיחה עם פסיכולוג, אבל אני חושבת שחלק גדול מזה קשור להד הציבורי סביב הסרט, שהוצג בתור “אחד הסרטים הלסביים הגדולים של השנים האחרונות”. אין באמת שפע של סרטי לסביות גדולים שמקבלים מקום במיינסטרים, ולכן כשכבר מגיע אחד כזה, אני מצפה ממנו לדבר בשבילי. כאישה להט״בית, לא הרגשתי שהסרט מייצג אותי, אלא שהוא מסתיר אותי בניסיון לרצות את כולם בו זמנית. במקום לתת לקוויריות שבו לנשום, הוא כל הזמן חושש להתחייב אליה עד הסוף. הלוואי שבמקום להאנק ולהתנשף בפחדנות, הוא היה מאפשר לדגל שהוא נושא איתו להתנופף בקלילות. באשמת הבחירה הזאת, קשה להבין למי אפשר להמליץ עליו. 

תמונה באדיבות פורום פילם.