אל תחשוב על גלידה: סרטו החדש של איליי רות׳ הוא אסון יפהפה

בר זינגר, 04.08.26

מעכשיו, בכל פעם שמישהו ידבר על ״איש הגלידה״, הוא יתכוון לסרט מ־2026 ולא לזה מ־1995.

אין אדם שלא זוכר לפחות רגע אחד בילדותו (או בבגרותו, אני לא שופטת) שבו קפץ למשמע הצלילים המוכרים של אוטו הגלידה המתקרב. עבור רבים המנגינה הזאת צרובה כזיכרון ליבה, ומתקשרת באופן אוטומטי לרגע קטן של התרגשות, חופש ואושר תמים.

מוכר הגלידה מייצג כמעט את ההפך המוחלט מאיום רצחני – הוא מזוהה עם ילדות, תמימות וחוסר דאגות. משום שהמוח שלנו מקשר את הדמות הזאת לחוויה חיובית ובטוחה, הפיכתה למקור סכנה יוצרת דיסוננס קוגניטיבי שמעצים את תחושת אי הנוחות אצל הצופה. זו גם הסיבה שהקונספט ממשיך לעבוד, למרות השימוש החוזר בו. הוא אולי שחוק, אך הוא נשען על מנגנון פסיכולוגי בסיסי: אנחנו מפחדים הרבה יותר כשחוויה בטוחה מתגלה כמסוכנת. זה בדיוק אותו מנגנון שהפך ליצנים (כמו פניווייז מ״זה״) ובובות (כמו אנאבל וצ׳אקי) לאייקונים בלתי מעורערים, אך בהחלט מערערים.

תמונה באדיבות סרטי יונייטד קינג

ב־1995 יצא ״איש הגלידה״, שהפך עם השנים לסרט קאלט בקרב חובבי קומדיות האימה. ב־2023 חזר ג׳ונג׳י איטו אל קונספט דומה בפרק ״אוטו גלידה״ בסדרת האנתולוגיה ״ג׳ונג׳י איטו: סיפורים מקבריים מיפן״. על אף שמדובר בפרק אנימציה קצר, הוא נחרט בזיכרון בזכות רגע אימה מצמרר ובלתי נשכח.

כעת מגיע לבתי הקולנוע ״איש הגלידה״, סרטו החדש של איליי רות׳ (״הוסטל״, ״חג ההודיה״), שכבר הוכיח לא פעם שהוא יודע ליצור חוויות אימה מדממות ומהנות. יש לא מעט יומרה בניסיון לבנות סרט חדש סביב קונספט שנוצל היטב בכמה יצירות אימה זכורות, שמציבות לו רף גבוה במיוחד. למרבה המזל, רות׳ לא מנסה להתחרות בהן, אלא יוצר משהו חדש לחלוטין, ומגיש מעין גרסת פסיכוזה של ״שעת הנעלמים״.

העלילה הזניחה מציגה משפחה אמריקאית סטריאוטיפית, ובמרכזה ג׳ארד – ילד שלא אוכל גלידה משום שהוא רגיש ללקטוז (פרט מטופש שמבהיר כבר מהרגע הראשון עם איזה סוג של סרט יש לנו עסק). השגרה בעיירה מתנפצת בין לילה כאשר איש גלידה שטני משתלט על מוחם של ילדי המקום וגורם להם לרצוח את כל המבוגרים.

תמונה באדיבות סרטי יונייטד קינג

בקרב חובבי אימה רבים קיים חשש שהגבלת הגיל של ״איש הגלידה״ ל־18+ היא לא יותר מטריק שיווקי. אחרי שלל אכזבות, ובעיקר אחרי ״בורדרלנדס״ הידוע לשמצה, היה נדמה שאיליי רות׳ איבד לחלוטין את הכיוון. בסרט החדש רות׳ מצליח גם לחזור לעצמו וגם להמציא את עצמו מחדש. ״איש הגלידה״ מרגיש כמו פרודיה קריקטורית על איליי רות׳ – אבל כזו שרק איליי רות׳ היה יכול ליצור. דירוג הגיל אינו גימיק, וגם חובבי אימה ותיקים צפויים למצוא את עצמם מסיטים את המבט יותר מפעם אחת. לתאר את ״איש הגלידה״ כסרט קשה לצפייה יהיה תיאור מלטף – מדובר בסרט חולני ומבעית.

תמונה באדיבות סרטי יונייטד קינג

ניכר שאיליי רות׳ נמצא במשבר גיל ה־50, ואנחנו רק מרוויחים ממנו. הוא יוצר סרט שנראה כאילו נכתב בהתקף פסיכוזה, אחרי שהזריק לעצמו מנת יתר של סטרואידים. אל כל הכאוס הזה הוא דוחס כל ביטוי צעיר וכל טרנד שהוא מכיר, רק כדי להוכיח שהוא עדיין בעניינים. על הנייר זה נשמע כמו מתכון לאסון, ובפועל זה אסון יפהפה.

למזלנו, כל המניירות המביכות הללו רק מעצימות את מה שאיליי רות׳ תמיד ידע לעשות הכי טוב: גור, אימה חסרת רחמים וזוועות יצירתיות באופן מדאיג. בכמעט שעה וחצי של סרט הוא בוחר למלא את זמן המסך בדם, איברים פנימיים ועוד קצת דם.

הקצב כה מהיר, שגם כשהסרט כבר עבר לסצנה הבאה, האולם עדיין התגלגל מצחוק או ישב בהלם מוחלט מהזוועה הקודמת. רות׳ מסרב לתת לקהל רגע להתאושש או לעבד את מה שראה לפני שהוא מטיח בו את הדבר הבא. כשכל המרכיבים מתחברים יחד במינון המדויק – מתקבל סרט מחריד, חד פעמי וקורע מצחוק. משפטים מטופשים להחריד, רגעים אבסורדים ותסריט כל כך גרוע שלא ברא השטן הם הדלק והמצית של הסרט הזה.

תמונה באדיבות סרטי יונייטד קינג

ל״איש הגלידה״ יש שאיפה גדולה יותר מלהיות סרט טוב – הוא שואף להיות בלתי נשכח, והוא מצליח. הוא מזעזע מספיק כדי להיחרט בזיכרון, מצחיק מספיק כדי לגרום לרצות לחזור אליו, ומטופש מספיק כדי להפוך לסרט קאלט.

בתקופה שבה יוצרים מבקשים שנצפה בסרטיהם “כפי שהתכוונו״, איליי רות’ הוא משב רוח מרענן שמבקש מהצופים ליהנות. ״איש הגלידה״ הוא כמעט שעה וחצי של כאוס מדמם, חולני וחסר מעצורים. החכמה והיצירתיות שלו אינן טמונות בתסריט מהודק או בצילום עוצר נשימה, אלא במספר הבלתי נתפס והמעורר חשד, של דרכים מקוריות ומבחילות לרצוח בני אדם.

את ״איש הגלידה״ חייבים לראות בקולנוע, כי בעוד כמה שנים, כשהשם שלו יעלה בשיחה על סרטי קאלט, מי שפספס את ההזדמנות לחוות אותו על המסך הגדול כנראה יתחרט על כך.