״דיגר״: טום קרוז אדיר, הבמאי מתפלסף
עדו דבורה, 08.10.26
סרט מרהיב, מצחיק וכמעט חונק, עם אחת ההופעות הטובות בקריירה של טום קרוז – שבשלב מסוים מפסיק לסמוך על מה שכבר הצליח לבנות.
אלחנדרו גונסלס איניאריטו הוא במאי שקשה להפריד בין הסיפורים שהוא מספר לבין הדרך שבה הוא בוחר לספר אותם. המבע הקולנועי אצלו תמיד נוכח מאוד, ולעיתים נדמה שהמצלמה, הסאונד וההעמדה של השחקנים מחזיקים את הסרט לא פחות מהתסריט. ״דיגר״, הסרט העלילתי הראשון שביים באנגלית מאז ״האיש שנולד מחדש״ מ־2015, ממשיך את הקו הזה ומפגיש אותו עם טום קרוז. לצד קרוז מופיעים סנדרה הולר, ריז אחמד, ג׳סי פלמונס, ג׳ון גודמן ומייקל סטולברג, ועל הצילום אחראי עמנואל לובצקי, שצילם עבור איניאריטו גם את ״בירדמן״ ואת ״האיש שנולד מחדש״.
עלילת הסרט עוקבת אחר דיגר רוקוול – האיש החזק ביותר בעולם וחברו הקרוב של נשיא ארה״ב. עסקת נפט מפוקפקת שנחתמת בין השניים גורמת לאסון אקולוגי שעלול להשמיד את העולם כפי שאנחנו מכירים אותו, ובדרך גם את המוניטין של דיגר. כעת הוא נדרש להציל את עצמו ואת שותפיו המפוקפקים מאחריות לאסון שהם עצמם יצרו. זה פחות או יותר כל מה שכדאי לדעת לפני הצפייה, משום שחלק גדול מהכיף ב״דיגר״ נמצא באופן שבו הוא חושף בהדרגה את העולם, את הדמות שבמרכזו ואת האבסורד שהולך ונבנה סביבה.
תמונה באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט
איניאריטו ולובצקי שפה שנמצאת באופן כמעט מתמיד על הגבול שבין קולנוע לתיאטרון. יש סצנות שלמות שמתנהלות כמעט כמו מערכות במחזה: חללים מאוד מוגדרים, דמויות שנכנסות ויוצאות מהם, העמדות שחקנים מדויקות וטקסט שמקבל מקום משמעותי מאוד. המיקום של כל דמות בתוך הפריים משנה את יחסי הכוחות, וההתרחשות מתפתחת לאורך זמן. אלא שהמצלמה לעולם לא נשארת רק צופה מהצד – היא נמצאת בתוך הסצנה, נעה בין הדמויות וחושפת מידע מתוך החלל, ולעיתים הופכת את אותו החדר למספר חללים שונים לחלוטין באמצעות שינוי נקודת המבט בלבד.
הסרט צולם כולו ב-VistaVision, ולובצקי, כהרגלו, עושה עבודה יוצאת מן הכלל. אבל הדבר המרשים כאן הוא פחות היופי של הצילום ויותר האופן שבו הוא משמש את הסצנה. יש לא מעט שוטים ארוכים ומורכבים מאוד, שבהם המצלמה עוברת בין מספר התרחשויות ומשנה את הדרך שבה אנחנו מבינים את מה שנמצא מולנו. רוב הזמן הם לא מרגישים כמו מפגן ראווה טכני, אלא פשוט כמו הדרך הנכונה לצלם את הסצנה. התיאטרליות נוכחת בכל רגע, אבל ״דיגר״ רחוק מאוד מלהרגיש כמו תיאטרון מצולם.
תמונה באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט
זה נכון גם לגבי הסאונד, שהוא אחד האלמנטים המרשימים ביותר בסרט. לעיתים אנחנו שומעים סיטואציה עוד לפני שאנחנו רואים אותה, ולעיתים רעש שמגיע מחוץ לפריים משנה את המשמעות של כל מה שמתרחש בתוכו. היחסים בין השקט לרעש, תנועת המצלמה וההעמדה של השחקנים מחושבים מאוד, והתוצאה היא תחושה מתמשכת של חוסר שליטה בתוך סרט שכל פרט בו נראה מתוכנן. יש רגעים שבהם ״דיגר״ מרגיש פחות כמו סרט שצופים בו ויותר כמו התקף חרדה שמישהו תכנן במדויק.
ובתוך כל זה נמצא טום קרוז, שנותן כאן את אחת מתצוגות המשחק הטובות ביותר בקריירה שלו. בשנים האחרונות קל לשכוח שמאחורי המטוסים, האופנועים, הריצות והפעלולים המטורפים נמצא השחקן שכיכב ב״מגנוליה״, ״עיניים עצומות לרווחה״, ״נולד בארבעה ביולי״ ו״ג׳רי מגווייר״. עבור דור שלם הוא מזוהה כמעט לחלוטין עם ״משימה בלתי אפשרית״, וכאן הוא מקבל הזדמנות להזכיר כמה רחב הטווח שלו.
השינוי הפיזי משמעותי מאוד, עם איפור ופרוטזות שמשנים אותו כמעט לחלוטין, אבל ההופעה לא נשענת עליהם. הדרך שבה קרוז מחזיק את הגוף, מדבר ומגיב לאנשים סביבו יוצרת דמות שהיא בו זמנית מגוחכת, מאיימת, מצחיקה ואפילו מעוררת חמלה. הוא מקבל סצנות ארוכות מאוד שבהן אין לו מטוס להטיס או בניין לקפוץ ממנו, והוא פשוט צריך להחזיק את המסך כשחקן – והוא מחזיק אותו לחלוטין. זו הופעה בלתי נשכחת, ובשלב הזה יהיה כמעט מגוחך אם קרוז יסיים קריירה כזאת בלי אוסקר על משחק. אם יש תפקיד שיכול להציב אותו שוב במרכז השיחה הזאת, ״דיגר״ בהחלט עושה את העבודה.
תמונה באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט
בשלב מסוים, אחרי שהסרט כבר הצליח לבנות משהו שעובד מצוין, איניאריטו מרגיש צורך להוסיף לו רובד נוסף. מבלי להיכנס לספוילרים, התוספת הזאת משנה מעט את הדרך שבה אנחנו אמורים להסתכל על מה שראינו עד אותו רגע. ברור מה הוא מנסה לעשות באמצעותה, אבל הסרט פשוט לא זקוק לה. עד לאותה נקודה כבר יש כאן סאטירה שעובדת, דמות ראשית מצוינת ועולם שהשפה הקולנועית שלו מעבירה היטב את הרעיונות שעומדים מאחוריו.
דווקא משום שהחלק שקודם לכך כל כך מוצלח, התוספת הזאת בולטת עוד יותר. במקום להעמיק את הסרט, היא הופכת חלק ממה שהיה מעניין ומעורפל בו למפורש מדי. באקט של זריקת הסאבטקסט מהחלון, איניאריטו מסביר פעם נוספת את מה שכבר הצליח להעביר דרך הדמויות והמבע. הניסיון לספק יותר משמעות לא בהכרח מייצר סרט משמעותי יותר, וכאן הוא בעיקר פוגע באמון שהסרט עצמו כבר בנה עם הצופה.
וזה חבל, כי במשך חלק גדול מאוד מהזמן ״דיגר״ הוא סרט נפלא – הוא מצחיק, מוזר, לעיתים מגוחך לחלוטין ובעיקר מאוד קולנועי. ההכלאה בין התיאטרון לקולנוע, הצילום של לובצקי והשימוש בסאונד יוצרים שפה מרהיבה ולא שגרתית, גם כשהסרט לא מצליח לחלוטין בכל מה שהוא מנסה לעשות. ומעל הכול נמצא קרוז, שאחרי יותר מעשור שבו עשה כמעט כל דבר אפשרי כדי להזכיר למה הוא אחד מכוכבי הקולנוע הגדולים בעולם, מזכיר כאן משהו הרבה יותר פשוט: הוא שחקן אדיר.
