מישהו עדיין לא שמע על האודיסאה?

אנה דביר, 15.07.26

סרטו החדש של כריסטופר נולאן, ״האודיסיאה״, הפך לאירוע תרבותי עוד הרבה לפני שהגיע למסך. במשך שלוש שנים הוא ניצב בראש רשימת הסרטים המצופים בעולם, וכל פיסת מידע – מתמונות מהסט והכרזות הליהוק ועד לחשיפת הטריילר הראשון – נותחה והפכה לשיחת היום.

יותר משלושת אלפים שנה חלפו מאז כתב הומרוס את ״האודיסיאה״, האפוס המיתולוגי שהגדיר מחדש את מושג המסע, הגיבור והכמיהה הביתה, ועדיין נדמה שאין יצירה שהשפעתה על התרבות המערבית גדולה ממנה – היא הניחה יסודות לא רק לספרות, אלא גם לאופן שבו אנחנו לומדים על נפש האדם ועל מסעו. לכן, כשהוכרז שכריסטופר נולאן ייקח על עצמו לעבד את אחד הטקסטים המכוננים והנערצים ביותר שנכתבו אי פעם, הציפיות היו כמעט בלתי אפשריות. איך נוגעים ביצירה שנלמדת, מפורשת ומעובדת במשך אלפי שנים – מבלי לחלל אותה, או להפוך אותה לעוד שחזור תקופתי או מחווה נוסטלגית? התשובה של נולאן אינה מסתכמת בעוד עיבוד קולנועי מרשים, אלא ביצירה אפית, מסחררת ושאפתנית, שמוכיחה שגם אחרי יותר משלושת אלפים שנה, המסע של אודיסאוס עדיין מצליח להרגיש חי ופועם. זו תזכורת נדירה לכוחה של אמנות גדולה לחצות אלפי שנים, להישאר רלוונטית, ובעיקר לגרום לנו להביט בסיפור עתיק בעיניים חדשות לחלוטין.  

באדיבות טוליפ אנטרטיימנט

עלילת הסרט עוקבת אחר אודיסאוס בתום מלחמת טרויה, ברגע שבו הניצחון כבר הושג, אך הדרך חזרה אל חייו הקודמים רק מתחילה. לאחר שנים ארוכות בשדה הקרב, הוא יוצא עם אנשיו למסע אל ממלכת איתקה, שם ממתינים לו אשתו פנלופה ובנו טלמאכוס, שאותו השאיר מאחור כשהיה עדיין ילד. אלא שהפלגה שאמורה הייתה להשיב אותו הביתה – הופכת למסע מפרך שנמשך שנים, ובמהלכו הוא נאלץ להתמודד עם זעמם של פוסידון אל הים וזאוס מלך האלים. עובר בדרך בין יצורים מיתולוגיים, איים מסתוריים, פיתויים, אובדן וחוסר וודאות מתמשך. כל מפגש כזה אינו רק תחנה נוספת בהרפתקה, אלא מבחן לתבונתו, לנאמנותו, למוסריותו ולרצונו להגיע הביתה. במקביל, באיתקה, פנלופה מנסה להגן על ביתו ועל ממלכתו מפני המחזרים המבקשים לתפוס את מקומו, בעוד טלמאכוס יוצא למסע משלו בניסיון להבין מה עלה בגורל אביו. כך נע הסרט בין האדם שמנסה למצוא את הדרך חזרה לביתו, לבין הבית שנאבק להמשיך להתקיים בהיעדרו – עד שהשאלה כבר אינה רק אם אודיסאוס יצליח לשוב לאיתקה, אלא מה יישאר ממנה כשיגיע אליה.

באדיבות טוליפ אנטרטיימנט

אם יש ביקורת שמלווה את נולאן לאורך השנים, היא שלא פעם הדמויות הנשיות ביצירתו נותרות בשוליים ביחס לעומק שמוענק לגיבוריו הגברים. דווקא משום כך, הבחירה לעבד את ״האודיסיאה״ – יצירה שבה פנלופה, אתנה, קירקה, קליפסו והסירנות אינן רק דמויות משנה, אלא כוחות המעצבים את מסעו של אודיסאוס – מציבה בפניו אתגר. זהו אתגר שלרוב הוא צולח, אך כזה שחושף גם את אחת מנקודות התורפה הבודדות של הסרט. במבט ראשון נדמה שמדובר באפוס מיתולוגי הרחוק מאוד מהעולמות המזוהים עם הקולנוע שלו, אך במבט מעמיק קשה לחשוב על יוצר שהמסע הזה טבעי לו יותר. לאורך יותר משני עשורים בנה נולאן פילמוגרפיה העוסקת פעם אחר פעם בגיבורים המתמודדים עם זיכרון, זמן, אשמה, זהות והמחיר הכבד של הבחירות שלהם. לאונרד מ״ממנטו״, קוב מ״התחלה״, קופר מ״בין כוכבים״ או ג'יי רוברט אופנהיימר – כולם יוצאים למסע הגיבור. במובן הזה, אודיסאוס אינו חריג בפילמוגרפיה של נולאן, אלא כמעט השלב המתבקש הבא שלה. גם כאן הוא ממשיך לעסוק במסע גברי מורכב, שבו הגיבור נדרש להתמודד לא רק עם העולם שסביבו, אלא גם עם עולמו הפנימי.

כמו ביצירה של הומרוס, גם אצל נולאן הכול נשען בסופו של דבר על דמותו של אודיסאוס. הוא אינו הגיבור הקלאסי שמנצח בזכות כוחו, אלא אדם שמתקדם באמצעות תבונה, תחבולה, סבלנות ובעיקר כוח רצון בלתי מתפשר. זו דמות שנדרשת לשאת על כתפיה מלחמה, אובדן, געגוע ואחריות. בידיים הלא נכונות הדמות הזאת הייתה עלולה להפוך לגיבור מיתולוגי מרוחק וחד־ממדי. מאט דיימון בהופעת חייו, מעניק לאודיסאוס עומק ואנושיות, והופך אותו לגיבור שאפשר להזדהות איתו גם אלפי שנים אחרי שנכתב לראשונה. יש משהו מאופק מאוד במשחק שלו, ודווקא מתוך האיפוק הזה הוא מצליח להעביר את עוצמת הכאב, העייפות והכמיהה הביתה.

סביב דיימון מתאסף הקאסט השאפתני והמדובר ביותר שנראה בשנים האחרונות בהוליווד. מרבית מבחירות הליהוק עובדות היטב. טום הולנד, אן הת׳וואי ורוברט פטינסון בולטים במיוחד, ומצליחים להעניק לדמויותיהם נוכחות מדויקת ומרתקת. אך דווקא בכל הנוגע לדמויות הנשיות הנוספות – שהן כוח מניע מרכזי במסעו של אודיסאוס – הסרט מעט פחות עקבי. זנדאיה, המגלמת את אתנה – אלת החוכמה והמלחמה, נהדרת בנוכחותה, אך הופעתה המצומצמת יחסית והאופן שבו דמותה נכתבה הקשו עליי להתחבר אליה. גם לופיטה ניונגו ומיה גות׳, אינן מקבלות מספיק מרחב כדי להותיר את אותו חותם רגשי שהייתי מצפה מדמויות כה משמעותיות בסיפור. זו אינה חולשה שמערערת את הסרט כולו, אך היא בהחלט אחת מנקודות התורפה הבודדות ביצירה שכמעט בכל היבט אחר מצליחה להתעלות על עצמה, ומציפה פעם נוספת את התחושה שנולאן עדיין מתקשה להעניק לדמויות הנשיות שלו את אותו עומק רגשי ומורכבות שהוא מעניק לגיבוריו הגברים.

באדיבות טוליפ אנטרטיימנט

גדולתו של נולאן אינה מסתכמת רק בבימוי, אלא גם בכתיבה. כתסריטאי, הוא מצליח לעשות את מה שנראה כמעט בלתי אפשרי: לתרגם אפוס בן יותר משלושת אלפים שנה לשפה קולנועית עכשווית, מבלי לאבד את הפיוט, העומק והכבוד שהוא רוחש למקור. הדיאלוגים כתובים ברגישות ובדיוק רב. הם אינם נשמעים מיושנים או תיאטרליים, אך גם אינם מנסים בכוח להיות מודרניים. יש בהם איכות כמעט ספרותית, שמצליחה לשמר את הרוח ההומרית תוך שהיא מעניקה לדמויות אנושיות ופשטות. כבמאי, כמובן שנולאן מפגין כאן ביטחון יוצא דופן וממשיך להוכיח שהוא אחד הבודדים בדורו שפיתחו שפה קולנועית המזוהה איתם מיד. יש לו הבנה מדויקת של קצב, של מרחב ושל משקל, והוא מזמין את הצופה להיות שותף פעיל במסע. כבר מהרגעים הראשונים מורגשת השאיפה שלו לקרקע גם את הרגעים הפנטסטיים ביותר למציאות מוחשית שמרגישה חיה, מחוספסת ואמיתית. סצנות הקרב, למשל, הן מהמרשימות שראיתי בשנים האחרונות, ולא רק בזכות ההיקף או הכוריאוגרפיה המדויקת שלהן. לרגעים לא הרגשתי שאני צופה בעוד סצנת קרב הוליוודית, אלא בתיעוד היסטורי שנשלף מתוך תקופה רחוקה. יש בהן תחושת כאוס מסודרת שמעניקות לכל התנגשות משקל אמיתי. זו בדיוק הנקודה שבה נולאן מצטיין יותר מכל – הוא לא מביים מחזה ראווה לשם המחזה, אלא משתמש בכל כלי קולנועי שעומד לרשותו כדי לגרום לצופה להאמין שהמיתוס הזה באמת התרחש. 

ההישג הגדול ביותר של נולאן אינו רק בכך שהוא מצליח לתרגם את ״האודיסיאה״ לשפת הקולנוע, אלא בכך שהוא מצליח לשמר את הנשמה שלה. לכל אורך הסרט הורגש שלא מדובר בניסיון להתחרות בהומרוס או לעדכן אותו בכוח לקהל מודרני, אלא ביצירה שמבינה לעומק את החומר שעליו היא נשענת. גם כשהוא בוחר לפרש רגעים מסוימים בדרכו, הבחירות הללו תמיד מרגישות אורגניות, מכבדות ובעיקר נכונות. השאיפה הזו לאותנטיות באה לידי ביטוי גם באופן שבו נולאן בוחר לצלם את העולם שלו. יחד עם הצלם הויט ואן הויטמה, מי שהפך לשותפו היצירתי מאז ״בין כוכבים״ וחתום על כמה מהדימויים הבלתי נשכחים ביותר בפילמוגרפיה שלו – נולאן בונה שפה חזותית מרהיבה ומציאותית.

״האודיסיאה״ הוא הסרט הראשון אי פעם שצולם כולו במצלמות IMAX, הישג טכנולוגי חסר תקדים שלא נועד רק לדחוף את גבולות המדיום, אלא לקרב את הצופה אל תוך ההתרחשות באופן אינטימי ומוחשי יותר מאי פעם.

נולאן מתעקש, גם כאן, לצלם בלוקיישנים אמיתיים ולהימנע ככל האפשר מאפקטים ממוחשבים, מתוך אמונה שאין תחליף לפיזיות של העולם האמיתי. הצילומים שנערכו במרוקו, יוון, סיציליה, איסלנד, סקוטלנד וארצות הברית – אינם משמשים רק כרקע מרהיב, אלא הופכים לחלק בלתי נפרד מהמסע. אפשר כמעט לחוש את הרוח על הסיפון, את החול תחת הרגליים ואת עוצמתו של הים הפתוח. התחושה הזו נשמרת גם בשלב הפוסט פרודקשן, כאשר נולאן בוחר לערוך את הסרט בתהליך פוטוכימי מסורתי על גבי פילם, במקום להסתמך על תהליך דיגיטלי מלא. כמו כל החלטה אחרת שלו לאורך ההפקה, גם זו נובעת מאותה אמונה פשוטה: ככל שהקולנוע יהיה קרוב יותר למציאות, כך יהיה קל יותר להאמין גם במיתוסים הגדולים ביותר.

באדיבות טוליפ אנטרטיימנט

נולאן מבקש מהקהל לעצור, להקשיב ולהיסחף אחר אפוס שאינו ממהר לשום מקום. הוא מזכיר לנו שמיתוסים אינם שורדים אלפי שנים בזכות הקרבות או האפקטים, אלא משום שהם ממשיכים לשאול את אותן שאלות יסוד על האדם, על הבית, על האובדן ועל התקווה.

אחרי שיתוף הפעולה המבריק עם נולאן ב״אופנהיימר״, גורנסון מוכיח פעם נוספת שהוא מלחין בחסד, שאינו מפעיל מניפולציה רגשית זולה על הצופה, אלא מאפשר לרגש להיבנות באופן טבעי מתוך הסיפור עצמו. הבחירה להתרחק מהמוזיקה ההוליוודית המזוהה עם סרטי חרבות וסנדלים, ולשלב השראה מכלי נגינה ומצלילים שמקורם ביוון העתיקה – מעניקה לפסקול אופי ייחודי ועל־זמני, שמרגיש חלק בלתי נפרד מהעולם שנבנה על המסך. גם העריכה הנהדרת שומרת על איזון מדויק בין רגעי השקט לרגעי ההתפרצות, והקצב של הסרט כמעט אינו מתערער לאורך כל שלוש שעותיו.

יש מעט מאוד יוצרים שהיו מעזים לקחת על עצמם את המשימה לעבד את ״האודיסיאה״, ועוד פחות כאלה שהיו מצליחים לעשות זאת מבלי לאבד את נשמתה של היצירה המקורית. הביטחון העצמי של נולאן בהחלט עזר לו כאן. כריסטופר נולאן לא רק עיבד את הומרוס למסך הגדול – הוא הצליח להזכיר עד כמה היצירה הזאת עדיין חיה ורלוונטית גם יותר משלושת אלפים שנה אחרי שנכתבה. זהו קולנוע שאפתני ומרהיב, אך אנושי ואינטימי, כזה שסוחף את הצופה במשך שלוש שעות מבלי לאבד לרגע את העוצמה הרגשית שלו. למרות מספר הסתייגויות נקודתיות בבחירות הליהוק, מדובר באחת מפסגות הקריירה של נולאן, ובעיקר בתזכורת לכוחו של הקולנוע כשהוא פוגש ספרות גדולה.

באדיבות טוליפ אנטרטיימנט

יש מסעות שרק ממתינים למספר הסיפורים הבא שיעז לצאת איתם אל המסע. יותר משלושת אלפים שנה אחרי שהומרוס הוציא את אודיסאוס למסעו, כריסטופר נולאן הוכיח שגם אחרי כל הזמן הזה, עדיין אפשר למצוא את הדרך לאיתקה.