״ספיידרמן: יום חדש״ - עם כוח גדול באה פחדנות גדולה

בר זינגר, 29.07.26

הקהל השבוי של ספיידרמן מגיע בשביל ההומור, הקורים, רגעי האקשן הגדולים ובעיקר בשביל הלב שפיטר פארקר מביא איתו. הקהל השבוי לא יתאכזב.

מקריות מעניינת ש״ספיידרמן: יום חדש״ יוצא זמן קצר אחרי ״האודיסאה״, שממשיך למלא אולמות עד אפס מקום. על פניו קשה לחשוב על שני סרטים שונים יותר, אבל שניהם תופסים בדיוק את אותו המקום בלב הקהל שלהם. שניהם נשענים על דמויות שהפכו לסמלים, שניהם עוסקים בגיבור שאיבד את הבית שהכיר ומנסה למצוא את דרכו בחזרה לעצמו, ובשניהם מככבים זנדאיה וטום הולנד – הזוג הכי מתוק בהוליווד, גם אחרי שלעסו אותם כבר אין סוף פעמים. אבל, יש הבדל תהומי בגישה: האחד מספר את סיפורו ביראת כבוד ובכובד ראש, והשני מתמסר לטראש במלוא מובן המילה. שני הסרטים יודעים היטב מי הקהל שלהם, ושניהם לא יאכזבו אותם.

תמונה באדיבות פורום פילם

״ספיידרמן: יום חדש״ אינו חורג מהתבנית הבסיסית. גם הפעם פיטר פארקר מגן על ניו יורק בזהות כפולה, תוך שהוא מתמודד עם איום חדש ומשברים אישיים. אלא שהפעם ספיידרמן מצליח לקיים שגרת חיים יציבה ככל שניתן לצפות מגיבור על, בעוד שפיטר פארקר נותר בודד לחלוטין. אם בדרך כלל פיטר הוא זה שמסתיר את ספיידרמן, כאן ספיידרמן הוא שמסתיר את פיטר.

העלילה מתרחשת ארבע שנים לאחר אירועי ״ספיידרמן: אין דרך הביתה״, בעקבות הלחש של דוקטור סטריינג’ שמחק את פארקר מזיכרונו של העולם. הבדידות שנכפתה עליו מותירה אותו במצב נפשי ירוד שמתחיל לקבל ביטוי פיזי, וגופו עובר שינוי אבולוציוני בזמן הכי פחות מתאים, במקביל להופעתו של אויב חדש.

תמונה באדיבות פורום פילם

טום הולנד ממשיך להוכיח שהוא הפיטר פארקר המשכנע ביותר שנראה על המסך הגדול, ולצדו שבה זנדאיה כ-MJ. הקשר הרומנטי שנרקם ביניהם מחוץ למסך הפך עם השנים לחלק בלתי נפרד מהאופן שבו הקהל מסתכל עליהם, ולכן קשה לצפות בסצנות המשותפות שלהם מבלי שהמציאות תזלוג אל תוך הבדיה.

ג’ייקוב באטלון חוזר כנד. התסריט אמנם מקמץ בנוכחותו, אך גם הרגעים המעטים שהוא מקבל מספיקים כדי להזכיר עד כמה הדמות הזו חיונית לסרטי ספיידרמן. סיידי סינק מגלמת דמות מרכזית, שזהותה נשמרה בסוד ולכן אמנע מלחשוף אותה. התסריט אינו מעניק לה די חומר לעבוד איתו, וגם כשהוא כבר עושה זאת, סינק מתקשה להתמודד איתו בבשלות הדרושה. עמיתיי כבר הספיקו להשוות את דמותה לוונדה מקסימוף, ולא במקרה. החסרונות של התסריט והליהוק בולטים דווקא משום שלשתיהן נקודת מוצא רגשית דומה, אך בעוד וונדה נבנתה לאורך שנים כדמות מורכבת, אנושית ומעוררת הזדהות, כאן הסרט מצפה מהצופה להרגיש את אותו משקל רגשי מבלי שהרוויח אותו.

מארק רופאלו הוא ההגדרה לשלמות. לא משנה כמה זמן מסך הוא מקבל או איזו דמות הוא מגלם – כל רגע שלו ראוי למלוא הקשב ותשומת הלב. כל הבעת פנים וכל שורה מרגישות אמינות להפליא. כאן, כשהוא חוזר לגלם את האלק, הוא מזכיר מדוע הוא אחד הנכסים הגדולים ביותר של מארוול ועד כמה הוא שחקן חד פעמי.

תמונה באדיבות פורום פילם

כפי שכבר ביססנו, נקודת החוזק הבולטת ביותר של הסרט היא שהוא פשוט כיף. כיף טהור. זהו סרט מצחיק, מבדר וקצבי, שמצליח למתוח את הצופה ולהחזיק אותו מרוכז לאורך כל 145 הדקות, כולל כתוביות הסיום וסצנת האפטר קרדיט המסקרנת. כוריאוגרפיית הקרבות מצוינת, סצנות האקשן נהדרות, והרגעים הרגשיים כואבים-מתוקים. וכך הזמן חולף מבלי שמרגישים בו.

מתחת לפני השטח מסתתר סיפור קשה על אובדן, בדידות, זהות ותפיסה עצמית. הסרט נוגע בכל אלה ברכות יתרה, ומעניק לכאב נוכחות, אך לא מאפשר לו ריבונות. בכל פעם שנדמה שהרגש עומד להבשיל, הסרט ממהר לרכך אותו או לברוח ממנו.

קשה להתעלם מכמה שהוא פחדני. לא חסר לו עומק, אבל הוא חושש להתמסר לעומק שכבר קיים בו. יש לו פוטנציאל אדיר להיות אחד מסרטי מארוול הטובים ביותר שנעשו, או לכל הפחות אחד האמיצים והייחודיים שבהם. במקום זאת, הסרט מסתפק בלהזכיר שוב ושוב מה הוא היה יכול להיות.

תמונה באדיבות פורום פילם

״ספיידרמן: יום חדש״ כאילו רוצה להתבגר ולפרוח, אבל מפחד לאבד את הקסם. הוא רוצה להיות אפל יותר, אבל נרתע מהמחשבה להפסיק להקליל. על הבימוי חתום דסטין דניאל קרטון, שכבר הוכיח ב״שאנג-צ’י״ שהוא יודע לקחת חומר גלם אפל ולעטוף אותו בכיף לא נורמאלי.

״ספיידרמן: יום חדש״ אכן מצדיק את שמו. אחרי שלושה סרטים שנשענו על מוטיב ה״בית״ בצורה מתישה, גם בשם וגם בתוכן שלהם – הסרט הנוכחי פותח דף חדש עבור פיטר פארקר, ומשאיר מאחור את הפרק הקודם בחייו. הסרט מצחיק, סוחף ויודע בדיוק מה הקהל שלו מצפה לקבל. ספק אם יש חובב ספיידרמן שייצא ממנו מאוכזב. הוא אינו חף מבעיות, אך מבין היטב מה הופך את ספיידרמן לדמות שכל כך קל לאהוב. מתחת לחליפה מסתתר לב גדול, שובבות מדבקת ואותה תחושת נעורים שמצליחה להקליל גם את הסיפורים הקשים ביותר.