Updated: Oct 5
״INK״: דני בויל כמעט חוזר להשתולל
| פסטיבל הסרטים חיפה
עדו דבורה, 02.10.26
סרט אדיר ומרהיב לפרקים, שגם כשהוא לא מצליח לשמור על אותה רמת אנרגיה עד סופו, עדיין מזכיר למה הקולנוע של דני בויל מרגיש חי.
דני בויל הוא במאי שקשה להגדיר באמצעות סגנון אחד. לאורך קריירה של יותר משלושים שנה הוא עבר בין סרטי אימה, מדע בדיוני, דרמות ביוגרפיות, קומדיות שחורות ואפילו סרט שמתרחש ברובו כשג’יימס פרנקו תקוע בין שני סלעים, ובכל זאת כמעט תמיד אפשר למצוא בסרטיו איזושהי בחירה קולנועית שתזכיר מי עומד מאחורי המצלמה. סרטו החדש “INK” הוא יצירה מעניינת במיוחד בקריירה שלו, בעיקר מפני שבחלקים גדולים ממנו בויל חוזר לסגנון שכבר הרבה זמן לא נראה אצלו בצורה כל כך מובהקת.
תמונה מאתר TMDB
הסרט מבוסס על המחזה של ג׳יימס גרהם, שגם עיבד אותו לתסריט. הוא מתרחש בבריטניה של 1969 סביב רכישתו של עיתון ה-Sun הכושל, ועלילתו עוקבת אחר לארי לאמב (ג'ק אוקונל) – עיתונאי חד, שאפתן וחסר מנוחה, שממונה לעורך ה-Sun ומקבל משימה ברורה: לקחת עיתון כושל ולהפוך אותו למשמעותי בשוק הבריטי. לאמב מבין מהר מאוד שכדי לעשות זאת הוא יצטרך לשנות לא רק את הכותרות ואת בחירת הסיפורים, אלא את כל הדרך שבה העיתון פונה לקוראים. הוא פועל מתוך אינסטינקט, רעב להצלחה ונכונות לבדוק שוב ושוב עד כמה רחוק אפשר למתוח את הגבול שבין חדשות לבידור. מעליו נמצא רופרט מרדוק (גאי פירס), הבעלים החדש של העיתון – דמות מאופקת ומחושבת הרבה יותר. בעוד לאמב הוא זה שמייצר את האנרגיה, הרעש והכאוס של ה-Sun החדש, מרדוק הוא זה שמציב מטרה ומאפשר למערכת לנוע. דרך היחסים ביניהם הסרט מתאר את הרגע שבו עיתונות מתחילה להפוך למוצר צהוב, רכילותי וזול – ואת המחיר שמגיע יחד עם ההצלחה הזאת.
בויל לוקח סיפור שבקלות היה יכול להפוך לדרמה די סטנדרטית על מערכת עיתון ומעביר אותו בקצב כמעט בלתי אפשרי. יש כאן שימוש בלתי פוסק בצילום מזוויות עקומות, שבירה של חוק ה־180, תנועות מצלמה אגרסיביות, עריכה מהירה ושבירה של הקיר הרביעי. האחרונה לא משמשת רק כגימיק, אלא מאפשרת לסרט לדבר ישירות עם הצופה על האבסורד שמתרחש מולו, ובמקביל להפוך את עלייתו של העיתון לסוג של מופע שהקהל משתתף בו. מערכת העיתון מרגישה כמעט כמו התקף מאניה מתמשך וככל שה-Sun הופך לצעקני, מהיר ופרובוקטיבי יותר, כך גם הסרט עצמו.
תמונה מאתר TMDB
במובן הזה, "INK" מחזיר משהו מהאנרגיה של דני בויל הצעיר (״טריינספוטינג״) – מצלמה עקומה, עדשות רחבות, עריכה מסחררת, שבירת חוקי קומפוזיציה וצילום, והיכולת לעבור בשניות מריאליזם מוחלט לסוריאליזם. לאורך השנים בויל אמנם המשיך ליצור סרטים מצוינים כמו "28 יום אחרי" או "סטיב ג'ובס", אבל בחלק גדול מהפרויקטים המאוחרים יותר הוא התרחק מהפרעות הצורנית שאפיינה את תחילת הקריירה שלו, וכאן היא חוזרת במלוא העוצמה.
אלא שבאמצע הסרט, "INK" מתחיל להשתנות ולא רק מבחינה עלילתית. ככל שהסיפור מתקדם, גם המבע הקולנועי של בויל הופך להרבה יותר קלאסי. הזוויות העקומות נעלמות כמעט לגמרי, שבירת חוק ה־180 והשימוש בקיר הרביעי מפנים את מקומם לצילום פחות יצירתי או מסוגנן. פתאום הסרט שהיה עד אותו רגע מאוד מודע לעובדה שהוא סרט מתחיל להתנהל כמו דרמה תקופתית מסורתית יותר.
תמונה מאתר TMDB
אפשר להבין את הבחירה הזאת מבחינה רעיונית. ככל שההשלכות של מה שהדמויות יצרו הופכות לממשיות יותר, הסרט מפסיק להשתעשע איתן. אלא שבמקביל לשינוי הסגנוני מגיעה ירידה משמעותית בקצב, והמעבר מרגיש חד במיוחד משום שלא מדובר רק בשינוי בפייסינג, אלא כמעט בהחלפה של השפה הקולנועית כולה. הסרט לא מפסיק לעבוד ובוודאי לא הופך לסרט רע, אבל משהו מהאנרגיה והחוצפה שאפיינו אותו בתחילתו הולך לאיבוד.
הבעיה הזאת ממשיכה גם אל הסיום, שהוא החלק הפחות מאוזן בסרט. לקראת הסוף מתבצעת קפיצת זמן שמרגישה מיותרת, ולאחריה הכול מסתיים במהירות מפתיעה ביחס לזמן שהושקע בדמויות עד אותו רגע. חלק גדול מהדמויות לא מקבלות קלוז׳ר ובמקום לסגור את הסיפורים שלהן, הסרט מעדיף להשתמש בדקות האחרונות שלו כדי להעביר מסר פוליטי רחב יותר על השלכות. זה חבל מפני שהשפה שהסרט בונה בתחילתו מצליחה להיות בו זמנית סאטירית, תקופתית ומודרנית, מבלי שאף אחד מהאלמנטים האלה יפריע לאחר. אך דווקא כשהסרט מתקרב לנקודות שבהן השפה הזאת הייתה יכולה להיות מעניינת במיוחד, הוא מתחיל לוותר עליה.
