שני עשורים ל״המבוך של פאן״

בר זינגר, 11.10.26

מאחורי המנגינה שכולם יודעים לזמזם, יש סימפוניית הגיגים שלמה של גיירמו דל טורו, אולי המסוגננת והמדוקדקת ביותר שנעשתה אי פעם.

״אני שונא תבניות. אני אנטי תבניות לחלוטין בכל הנוגע לאמונה במוסדות. אני שונא אותם. אני שונא כל דבר חברתי, דתי או כלכלי שעבר מיסוד״.- גיירמו דל טורו על הפרנקואיסטים ב״המבוך של פאן״.

לפני שני עשורים בדיוק, יומיים אחרי חגיגות יום ההולדת ה־42 של גיירמו דל טורו, יצא ״המבוך של פאן״ – סרטו האהוב ביותר, שחזר לפסטיבל קאן האחרון וכבר תקופה לא קצרה מנהל קמפיין משוגע בכל רשתות הסושיאל לקראת חזרתו לאקרנים, שקרתה בתשעה בחודש (לא אצלנו בישראל הקטנה, כמובן). כחלק מהקידום המשוגע, גם גיירמו עצמו משתף פעולה ועובד מסביב לשעון עם עמודים ייעודיים שנפתחו במיוחד לכבוד המאורע המרגש.

תמונה מאתר TMDB

1944, צפון ספרד הפרנקואיסטית. אופליה בת העשר עוברת עם אמה, כרמן (אריאדנה גיל), להתגורר בביתו של בעלה החדש (סרחי לופז) – קצין פשיסט ואכזרי. כרמן נמצאת בהיריון ונושאת ברחמה את בנו הבכור. באזור עדיין פועלות קבוצות מורדים, שאותן הוא נשלח לדכא ביד קשה. בזמן הזה, את כרמן ואופליה הוא מותיר בהשגחתה של מרסדס (מאריבל ורדו), מנהלת משק הבית.

באחד הלילות מובלת אופליה באופן מסתורי אל מבוך עתיק, שבו היא פוגשת בפאון המשוכנע כי היא גלגולה של הנסיכה המתה מואנה, שאביה מאמין כי יום אחד תשוב אליו. הפאון מציב בפניה שלוש משימות שעליה להשלים כדי להוכיח את זהותה ולזכות בחיי אלמוות לצד הוריה.

תמונה מאתר TMDB

גם עשרים שנה אחרי צאתו, עדיין מתקיימים מדי פעם דיונים באינטרנט על שמו. ״המבוך של פאן״ הוא למעשה גלגול של ההפצה דוברת האנגלית, ולא תרגום נאמן לשמו במקור, El laberinto del fauno – ״המבוך של הפאון״.

בעקבות חשש שהקהל דובר האנגלית יתבלבל בין ״פאון״ ל-fawn (עופר), הוא הוחלף ב-Pan – אל הטבע והרועים מהמיתולוגיה היוונית. השם הנגיש יותר הגיע כך גם לישראל.

הפאון המפורסם של דל טורו לא נוצר מאפס עבור הסרט. דל טורו סיפר שכילד חווה בבית סבתו חלומות צלולים חוזרים, שבהם התעורר ופאון הגיח מאחורי השעון. במקור הוא אמור היה להיות פאון קלאסי, אך בעיצוב הסופי רצה דל טורו שייראה כאילו שהה ביער זמן רב, עד שהאבן, הטחב וקליפות העצים הפכו לחלק מגופו. לכן רגליו עוצבו כשורשים, בחירה שמתחברת באופן יפהפה לרצונו של הפאון להשיב את אופליה אל השורשים שלה.

תמונה מאתר TMDB

אפשר לזהות בסרט לא מעט מהרעיונות המוקדמים ביותר של דל טורו, גם אם עברו שינויים רבים בדרך. הסיפור עצמו, שהחל כרעיון על אישה שהרתה לפאון, התפתח ליצירה מורכבת ועוצמתית בהרבה, אך העיסוק ברחם ובהיריון קוסם וקורץ לאורך הסרט, בעלילה ובדימויים החזותיים. היפה ביותר מהם הוא הסצנה שבה אופליה מניחה את ראשה על בטנה של האם ומספרת לאחיה העובר סיפור אגדה.

גם השעון שהוזכר קודם לכן, עבר גלגולים רבים עד שהפך למוטיב בעולם המנוגד לזה של הפאון. הפאון והשעון מייצגים את הפנטזיה מול המציאות, ושניהם קשורים גם לרעיון של מורשת. הפאון מסמל את מורשתה של אופליה ואת הקשר שלה לעולם הפנטזיה, השעון מסמל את מורשתו של קפטן וידאל, ואת הרצון שלו להמשיך את מורשת אביו ולהעביר אותה לבנו. שני המוטיבים שלכאורה אין ביניהם דבר במשותף, הגיעו מחלומות צלולים של גיירמו, שזלגו למציאות ונשזרו זה לצד זה.

בעקבות חגיגות ה־20 נשאל דל טורו מהם הסרטים שהשפיעו עליו ועל האסתטיקה שלו. ״המון, אני סינפיל״, הוא השיב ומיד ציין את ״ברזיל״ של טרי גיליאם, שאותו תיאר כחלק מה-DNA שלו. למרות שמדובר בסרטים שונים לחלוטין, ההשפעה הזאת כנראה לא תפתיע אף אחד שצפה בשניהם וזוכר כיצד הם מסתיימים.

דל טורו אמר גם שלסרט קשרים תמטיים עמוקים עם ״ילדים של אף אחד״ ואף תיאר אותו כמעין המשך לא רשמי שחוזר לכמה מהסוגיות שהעסיקו את הסרט הקודם.

תמונה מאתר TMDB

״המבוך של פאן״ הועמד לשישה פרסי אוסקר וזכה בשלושה: צילום, עיצוב תפאורה ואיפור. הזוכה המאושר גיירמו נבארו לא צילם רק את ״המבוך של פאן״, הוא למעשה צילם גם את סרט הביכורים של דל טורו ״קרונוס״, המשיך ל״ילדים של אף אחד״, סרטי הלבוי הראשון והשני, ועצר אחרי ״פסיפיק רים״. שיתוף הפעולה שנפרש על פני 16 שנים תרם רבות להצלחתם של שני הגיירמואים. ״המבוך של פאן״ העניק לנבארו את האוסקר היחיד בקריירה שלו עד היום.

זה עד היום הסרט המעניין ביותר בפילמוגרפיה של השניים מבחינת עבודת הצילום. שלושה ימים לאחר צאת הסרט בישראל, פרסם אורון שמיר ביקורת נהדרת שבה השווה את תנועות המצלמה לדפדוף בספר (דימוי שמלווה אותי כבר שנים, וייתכן שאימצתי אותו משם). לאורך הסרט יש תחושה שהמצלמה חיה כל כך, שאם נתאמץ נוכל לשמוע את נשימותיה. היא כמו דמות נוספת שמרחפת בחלל בין האירועים המתרחשים.

תמונה מאתר TMDB

למרות שבסרט הזה גילינו את הדמות המזוהה ביותר עם הקולנוע של דל טורו – ״האיש החיוור״ (Pale Man), אופליה היא עדיין הדמות החשובה ביותר שהוא אי פעם יצר. דל טורו נפלא בבריאת יצורים יפהפיים ומבעיתים, והוא הוכיח זאת פעם אחר פעם. דווקא דרך נקודת מבטה התמימה של אופליה, הילדה הפשוטה שמנסה לשרוד בתוך המציאות האבסורדית – הסלידה שלו ממלחמות מקבלת את הביטוי הכואב ביותר שדל טורו אי פעם יצר. גם ב״פינוקיו״ יש נסיגה מהמפגש הישיר עם המלחמה ובריחה אל מחוזות הבידור בשם ההרפתקה והפנטזיה של ה״ילד״ (בערך). אלא שב״המבוך של פאן״ בכל פעם שאופליה והצופה בורחים יחד אל עולמות המסתורין, דל טורו גורר אותם בחזרה ומכריח אותם להתבוסס ברפש של המציאות המרה – ולהפך. כך נוצר מעין טנגו בין שני העולמות, כשכל אחד מהם הופך בתורו למפלט מן האחר, במין גועל נפש יפהפה שכזה.

תמונה מאתר TMDB

המבוך של פאן״ הוא הפנטזיה האפלה הגדולה והחשובה ביותר שנעשתה. שני עשורים עברו, אופיו של האדם נותר בעינו, והסרט הזה מרגיש רלוונטי יותר עם כל שנה שחולפת. בלבו נמצא כאבה של ילדה שמתעקשת למצוא תום ויופי בעולם שחרב, ולשמור על העקרונות והמוסר שלה מול מציאות שעושה הכול כדי לעקור אותם ממנה – ואני מאחלת לכולנו לשאת בתוכנו ולו מעט מהילדה הזאת.

תמונה מאתר TMDB