״שיראזג׳ון״: ראיון עם תמר גוב ארי וברק כהן

אנה דביר, 22.07.26

״שיראזג׳ון״, שמועמד השנה לשורטליסט בקטגוריית הסרט הקצר בפרסי אופיר, השאיר אותי עם הרבה מחשבות גם אחרי שהסתיים. זה סרט שמספר סיפור מאוד אישי וספציפי, אך מצליח לגעת ברגשות אוניברסליים של שייכות, בושה, קבלה ואהבה בקשר בין אם לבתה. מעבר לסיפור עצמו, בלטה לי במיוחד השפה הקולנועית: צילום יפהפה, עיצוב אמנותי מוקפד שמעניק לכל פריים תחושת אותנטיות, ופסקול שמשלים את העולם התרבותי של הדמויות בצורה טבעית ומדויקת. גם שתי השחקניות מגישות הופעות רגישות ומדויקות, והכימיה ביניהן הופכת את מערכת היחסים בין האם לבת למורכבת ונוגעת. לכבוד המועמדות המכובדת, שוחחתי עם היוצרת תמר גוב ארי ועם הבמאי ברק כהן על תהליך היצירה, הבחירות האמנותיות שמאחורי הסרט והסיפור שביקשו לספר.

בר זינגר, עורכת ראשית: ״שיראזג׳ון״ הוא כולו חיבוק. בלבו ניצבת מערכת היחסים בין האם לבתה – כמו חיבוק המבקש לגונן, אך לעיתים גם מהדק את אחיזתו. זהו סרט שמכניס אותנו אל המרחב האינטימי של הדמויות ברגישות רבה, ומוליך אותנו בעדינות אל תוך ליבן. ככל שהוא מתקדם, הוא פותח את הראש ומרחיב את הלב שלהן ושלנו – באיטיות, בעדינות ובטבעיות כה משכנעות, עד שכל שנותר הוא לקוות שיימשך, ולו רק עוד קצת״.

צילום: עומר וויס

איך נולד הרעיון ל”שיראזג’ון״?

תמר: "שיראזג'ון היא אני. כילדה הייתי מבלה שעות מול המראה ומנסה למצוא בעצמי יופי, אבל הגבה הפראית והמחוברת איתה נולדתי הטילה עליי אימה והביכה אותי במשך שנים. פינצטה אחת קטנה יכלה להציל אותי, אבל אמא שלי התעקשה לשמור עליי בדיוק כמו שאני״.

באיזה רגע הבנת שזה הסיפור שאת רוצה לספר?

תמר: “כשהפכתי לאישה, במסע ההתאהבות העמוק שלי בתרבות הפרסית, חזרתי וצללתי למוזיקה שעליה גדלתי, ופשפשתי כמעט באובססיביות בארכיונים של אמנות פרסית עתיקה. שם נתקלתי שוב ושוב בדמויות הנשים מחוברות הגבה המצוירות, שהכרתי מילדותי על הקירות בבית. הבנתי שהגבה המחוברת האישית שלי היא משהו הרבה יותר גדול, שורשי ועמוק״.

יש משמעות מאחורי השם ״שיראזג'ון”?

תמר: ״שיראז זו עיר הידועה כבירת התרבות והשירה של פרס. היא ידועה גם בשל הגנים ועצי הפרי היפהפיים שבה. זה שם פרסי נפוץ מאוד לילדות במוצא האיראני, גם בישראל. ג’ון היא תוספת שהפרסים מוסיפים לשמות כפניית חיבה ואהבה. ג’ון זה נשמה״.

ברק: ״אני, למשל, קורא לסבא שלי בבא ג׳ון  [אבא נשמה] .ולסבתא שלי ממן ג׳ון [אמא נשמה]. הם קוראים לי ברק ג׳ון״. 

הסרט מציג תרבות מאוד ספציפית, אבל הרגש שהוא מעורר אוניברסלי. איך מצאת את האיזון בין אותנטיות תרבותית לבין סיפור שכל צופה יכול להתחבר אליו?

ברק: “הסיפור של תמר הוא סיפור אישי. היא באמת פותחת סיפור כואב מהילדות שלה, שבו אמא שלה לא הרשתה לה להוריד שיערות סוררות מהפנים. אני חושב שלכן זה מרגיש כל כך אותנטי.

אבל בסוף זה סיפור התבגרות של ילדה שמחפשת חופש ועצמאות, ואם שנדרשת לקבל את העובדה שהילדה שלה מתבגרת, ויש לה רצונות ושאיפות משל עצמה. לכן אנשים מאוד מתחברים גם לשיראז וגם לפארזנה״.

האם מבחינתך הסרט עוסק יותר בהתבגרות של שיראז, או דווקא בסיפור של האם? 

ברק: “זאת שאלה יפה, כי כבר בגיוס הכספים ובפיצ’ים שעשינו לסרט נדרשנו לענות מי הגיבורה הראשית, בגלל שלשתיהן יש תפקיד גדול בסרט ושתיהן עוברות תהליך. שיראז היא הדמות הראשית, אבל הסרט עוסק בהתבגרות של שתיהן. כל אחת מתבגרת בזכות האחרת.”

תמר: “מבחינתי, מערכת היחסים סימביוטית ביניהן, נוגעת ומקרינה אור על שני הסיפורים ושתי הדמויות. הסיפור שלהן שזור חזק זו בזו.

הסרט עוסק במתח שבין זהות אישית, משפחה ומסורת. מאיפה הגיע הרצון לעסוק דווקא בצומת הזה?

תמר: “המתח הזה הוא מתח שאני נושאת עליי כל חיי, ועד עצם היום הזה. מול אימי, דודותיי, ומול מסורת שתמיד הכללים בה היו מאוד מהודקים וברורים. תמיד היה לי לא נוח בניסיון לשים זרקור על הזהות האישית שלי, ובכלל לשמוע את הקול האישי שלי, שרצה קצת אחרת בתוך ׳עולם׳ כל כך מגובש ושמרני.

דבר נוסף הוא ערך המשפחה ואחוות הנשים בתוך התרבות והבית האישי שלי, שתמיד היו חזקים ומרתקים כל כך עבורי״.

צילום: עומר וויס

הכימיה בין שתי השחקניות מרגישה טבעית מאוד. איך ניגשת לבניית מערכת היחסים ביניהן עוד לפני הצילומים?

ברק: “איזה כיף שזה מה שהרגשת, כי האמת שבשלב מסוים בחזרות כבר כל הסצנות די עמדו, והרגשתי שמה שחסר בין השחקניות זה בדיוק את המחוות האלה שבין אם ובת. אז ניסיתי לקרב ביניהן.

יש סצנה ששיראז מבקשת מפארזנה להוריד את השיערות בין הגבות, ופארזנה מסרבת. אבל במקום שנאוה תשחק את האמא הקשוחה והמרוחקת, ביקשתי ממנה דווקא להיות רכה עם נטע בשפת הגוף שלה, ולנסות ללטף לה את הלחי ואת השיער, ו׳להתחבב׳ עליה. מחוות כאלה שבנינו בחזרות גרמו להן בסרט להיראות פתאום אפילו דומות יותר, כמו אם ובת״.

מה חיפשת בשחקניות כשיצאת לליהוק, ומה גרם לך להבין שמצאת את שירז ופארזנה? 

ברק: “ליהקנו את הסרט בעצמנו, וזה היה מאתגר. בדמות של שיראז חיפשנו קודם כל את המראה המזרח־תיכוני, וכמובן גבות עבות, שיהיה אפשר לחבר אותן בקלות יחסית. עשינו הרבה אודישנים, אבל לא מצאנו מישהי מתאימה. חיפשנו מישהי שיהיה בה את המתח הספציפי הזה שיש לנערה מתבגרת, שהיא גם ילדה וגם כבר קצת אישה. למזלנו הגענו לנטע, וכל האפיונים של הליהוק התקיימו בה, מלבד זה שהיא פשוט שחקנית אדירה.

בדמות של פארזנה, האמא, חיפשנו שחקנית דומיננטית, אבל גם דוברת פרסית כשפת אם, וגילינו מהר מאוד שאין שחקנית כזו בארץ שמתאימה לגיל של האמא. אז החלטנו לפרסם בקבוצות פייסבוק של הקהילה הפרסית בארץ, ולמרבה הפלא ליהקנו את נאוה משם.

ברגע שראינו את האודישן הראשון שלהן, הרגשנו עמוק בבטן שמצאנו את שיראז ופארזנה שלנו״.

האם כתבת את הדמויות באופן מדויק מראש, או שנתת לשחקניות מקום לעצב אותן במהלך העבודה?

תמר: “הדמות של פארזנה נכתבה מאוד מדויק מראש, והטקסטים שלה כאילו הקלידו את עצמם, כי כתבתי פשוט את אמא שלי. הדמות שלה טבועה בתוכי כל כך חזק, המשפטים כל כך חרוטים בי, ואני יכולה לכתוב אותה בכל סיטואציה שתתני לי.

אולי תופתעי, אבל דווקא את הדמות של שיראז, שהיא בעצם אני בילדותי – היה לי קשה יותר לכתוב. במסע שלי לחזור פנימה, לילדות שלי – גיליתי שהייתי ילדה עם עולם פנימי מאוד עמוק, שהכול מתחולל בתוכה, אבל קשה לתמלל אותה, כי היא לא תמיד יודעת לבקש או להסביר מה היא רוצה או צריכה.

לאורך כל תהליך הכתיבה רצינו שהיא תהיה מופנמת ומרצה, אבל גם חששנו לכתוב גיבורה פאסיבית. נטע הגיעה והכניסה לדמות את הקטע שלה, שהיה בהתחלה במינון גבוה מדי לדמות שדמיינו. בזכות הכישרון המטורף שלה, העמקנו ועידנו אותה עוד ועוד, עד שהגענו בעיניי לשילוב המנצח ונוצר עידון מעניין ויפה״.

האם היו חזרות ממושכות, או שדווקא חיפשת לשמור על ספונטניות בזמן הצילום?

ברק: “בהתחלה לא עשינו הרבה חזרות, והיינו צריכים כבר לצאת לצלם, אבל אז התחילה המלחמה עם איראן. זה טרף את הקלפים, ודחינו את ההפקה בשלושה חודשים. בזמן הזה דייקנו את התסריט ועשינו עוד חזרות. בראייה לאחור זה עזר לנו מאוד, כי שנינו ‘קונטרול פריק׳, ועד שלא הרגשנו שזה מושלם לא נרגענו.

מה גם שנאוה, שמשחקת את פארזנה, היא נון־אקטורית. אמנם היא באה מעולם הריקוד, אז היא יודעת להופיע ולהיות דומיננטית על במה, אבל זה תפקיד המשחק הראשון שלה בקולנוע, ועוד כדמות ראשית. היה לה ולנו חשוב שהיא תהיה מאוד אמינה. בשלושת השבועות שלפני הצילומים נפגשנו כל יום בזום, ועברנו על הטקסט, סאבטקסטים, אינטונציות, ונהיינו סופר מוכנים לצילומים. גם ההתעסקות בשפה הפרסית לקחה זמן, כי יש כל מיני ניבים וצורות להגיד דברים שונים. נעזרנו במתרגמת כדי להיות נאמנים לניב של יהודים שעלו מטהרן״.

ברק כהן על הסט של ״שיראזג׳ון״

איך בנית את השפה הוויזואלית של “שיראזג'ון”?

ברק: ״השפה הוויזואלית הייתה מאוד חשובה לנו. מהרגע הראשון ידענו שאנחנו רוצים שהבית שלהן ייראה כמו מקדש איראני ששיראז כלואה בתוכו. חברנו לעומר, הצלם המדהים שלנו, שלמזלנו החבר הכי טוב שלו מהילדות הוא פרסי, והוא הכיר את כל הניואנסים הפרסיים שבתסריט. שיר, המעצבת האמנותית ומעצבת התלבושות המושלמת, היא גם פרסייה, אז היא כאילו דיברה את השפה שלנו. זו הייתה חוויה מעצימה לבנות את הצבעים של הסרט לפי הצבעים שכולנו ספגנו בילדות שלנו״.

העיצוב האמנותי ממלא תפקיד משמעותי בסרט. מה היו מקורות ההשראה שלכם בבניית העולם של המשפחה?

ברק: “אני ותמר גדלנו בבתים מאוד דומים. המשפחות שלנו ברחו מאיראן במהפכה ב־79, ושנינו בעצם דור ראשון בארץ. שנינו חווינו את מה ששיראז חווה – בתים מאוד איראניים, שטיחים פרסיים מקיר לקיר, תמונות של השאה בסלון, אוכל פרסי על הגז ומוזיקה פרסית שתמיד מתנגנת. ידענו שאלו אלמנטים שחייבים להיות בסרט.

רצינו שהצופה ירגיש ששיראז כלואה במקדש איראני, שהיא רק רוצה להשתחרר ממנו. אז שמנו בחדר שלה מלא שטיחים פרסיים, רהיטים מיושנים מעץ, ועיטורים וטקסטורות פרסיות על הקירות. מצד אחד זה מראה עשיר וצבעוני, מצד שני זה חדר בטעם מיושן, שרואים שלא ילדה עיצבה אותו, אלא אמא שלה״.

הצילום, העיצוב האמנותי והמוזיקה יוצרים תחושה מאוד אותנטית של בית פרסי. עד כמה היה חשוב לך שהעולם הזה ירגיש אמיתי ומדויק?

ברק: “החלום שלי הוא לעשות סרטים בצבעים של הסרטים של אלמודובר ופאסבינדר, והחיבור לסרט עם אלמנטים פרסיים היה מדויק לזה. למזלי, תמר אובססיבית לפרטים הקטנים, וזה דירבן אותי להתעקש על זה גם בהפקה מסובכת ועצמאית כמו שלנו.

זו הסיבה שהפרה־פרודקשן שלנו היה כל כך קשה, והגענו מותשים לצילומים, כי לא ויתרנו על כלום – המצעים בחדר של שיראז, הבגדים של הניצבים, או רקמה עם הדמות של השאה (שסבא של תמר הכין!) שתלויה מאחור באחת הסצנות״.

יש לא מעט רגעים שבהם המצלמה מתעכבת על פרטים קטנים – הגבות, המבטים, התמונות שעל הקיר. איך החלטת אילו פרטים יהפכו לסמלים של הסרט?

תמר: “הסרט כולו מלא בסמלים ובפריטים המקשטים אותו והופכים אותו למה שהוא, אבל כבר בשלב התסריט היה לי ברור שהתמונות על הקיר, עם הדמויות הללו, חייבות לקבל זרקור של ממש לאורך כל הדרך. הן אלו שמקדמות את הסיפור, הן נושאות אותו בתוכן, וכך גם מכילות את התהליך היפהפה ששיראז עוברת מול הזהות העצמית שלה״.

הסרט עוסק בבושה, בזהות ובפער בין דור ההורים לילדים. האם הרגשת שזה משהו שחווית בילדות באופן משמעותי?

תמר: “בהחלט. כשאמא שלי הייתה מדברת פרסית בטלפון ליד חברים, אני הייתי פשוט מתכווצת. כשהדוד הפרסי היה מגביר מוזיקה של מוהין ברכב, אני הייתי מיד מעלה את החלונות. רציתי להוריד בפינצטה כל סממן שהראה שאנחנו לא מפה.

מה משך אותך לספר סיפור שמתרכז כל כולו בחוויה נשית ובקשר בין אם לבת? הרגשת אחריות מיוחדת בגישה אליו?

תמר: “בבית שבו גדלתי הנשים היו מאוד דומיננטיות. הן החזיקו הכול. גדלתי בין אימי והדודות הפרסיות שלי, כולנו תחת כנפיה הגדולות של סבתא מהין שלי ז״ל. בפרסית אומרים ״האמא הגדולה״.

בעיניים שלי, אחוות הנשים המשפחתית הייתה כל כך חזקה ומרתקת, וכמובן שרציתי גם לגעת בטראומות נשיות בין־דוריות העוברות בירושה.

ברק: “הדמות של פארזנה, שהיא אמא פרסייה אסלית, היא מבחינתי שילוב של אמא שלי יחד עם הסבתות והדודות שלי, שגדלתי על ברכיהן והיו המקום הבטוח שלי בילדותי. הקשר בינינו תמיד היה קרוב, סימביוטי ואף דביק. מאוד הזדהיתי עם שיראז ברגע המיוחד בחייה, שבו היא צריכה רגע של ספייס כדי למצוא מי היא מחוץ למערכת היחסים הזו״.

צילום: עומר וויס

אחד הדברים שהסרט מעלה הוא השאלה האם האם בעצם מגנה על שיראז או מגבילה אותה. האם מבחינתך יש תשובה ברורה?

תמר: “שאלה יפהפייה שהייתי רוצה שכל מי שיצפה בסרט יישאר איתה. זו בדיוק השאלה שקיוויתי שתישאר באוויר.

הסרט נכנס לשורטליסט של פרסי אופיר. איך הרגשת כששמעת את הבשורה, ומה המשמעות של ההכרה הזו עבורך כיוצר בתחילת הדרך.

ברק: “מאוד התרגשנו, כי רק סיימנו לערוך את הסרט, ותוך כדי שאנחנו עוד עובדים על המוזיקה והגרפיקה, כבר היינו צריכים לקדם אותו.

עשינו סרט שמוקדש למשפחות שלנו, וזה מרגש שהוא הגיע לפרסי אופיר. במהלך חיי הרגשתי לא פעם בושה בפרסיות שלי. ניסיתי להסתיר את זה בילדות שלי, כי רציתי להיות ישראלי, כמו כולם. רק יותר מאוחר, בבית ספר לקולנוע, חזרתי לשורשים שלי והתחלתי להיות גאה בהם. אז הפלטפורמה הזאת של אופיר היא עוד אבן במסע לקבלה עצמית. עכשיו אפשר להגיד שאני ממש גאה בפרסיות שלי״.