״סוס פרא תשע״: מקדונה מביט במוות ומחייך

עדו דבורה, 08.11.26

הסרט החדש של מרטין מקדונה נראה במבט ראשון כמו סרט קטן ופשוט, אבל מתחתיו מסתתרת יצירה עמוקה ומרגשת עד דמעות. היא בנויה מדימויים שמתקלפים בזה אחר זה, ובמרכזה עומדת הופעה שראויה לאוסקר.
מרטין מקדונה (״בברוז״, ״שלושה שלטים מחוץ לאבינג״) הוא אחד מאותם במאים שקשה להפריד בין הסיפורים שלהם לאופן שבו הם מסופרים. בכל סרטיו הוא מעמיד שוב ושוב אנשים קטנים ושבורים מול שאלות גדולות מהם, ואת זה הוא נוהג לתבל בהומור שחור, באלימות שמגיעה בלי התראה ובדיאלוגים שנשמעים כאילו נכתבו לבמה. ב״סוס פרא תשע״, סרטו העלילתי החמישי, הוא משתמש בכלים המוכרים בכדי לגעת במשהו רך ואינטימי יותר מאי פעם.
העלילה מתרחשת בצ’ילה של 1973, חודשים ספורים לפני ההפיכה הצבאית שהפילה את סלבדור איינדה. כריס (ג׳ון מלקוביץ’) הוא סוכן CIA ותיק שידיו מלוכלכות כמעט בכל מבצע אמריקאי מפוקפק בעשורים האחרונים, וכעת הוא מתמודד עם מחלה סופנית וזיכרון שהולך ומתפורר. הממונה עליו ועל שותפו הצעיר וחברו היחיד, לי (סם רוקוול) – שולח את השניים מסנטיאגו לאי הפסחא כדי “לראות את הראשים הגדולים” ולהתרחק מצרות. אלא שכריס נחוש להקליט את זיכרונותיו לפני שייעלמו, והם מלאים בסודות מדינה.

תמונה באדיבות פורום פילם
מבחינה ויזואלית, ״סוס פרא תשע״ הוא מהסרטים היפים של השנה. זהו שיתוף הפעולה הרביעי של מקדונה עם הצלם בן דייוויס, והשניים רצו מלכתחילה לצלם על פילם. בסופו של דבר, עיקר הסרט צולם במצלמה דיגיטלית עם עדשות מקוריות משנות ה־70, והתמונה הסופית הועברה לפילם 35 מ״מ. התוצאה מחוספסת וגרעינית, בצבעים חמים ועשירים, וכמעט אפשר להאמין שמדובר בסרט מ־1973 שעבר שחזור קפדני. מה שהופך את הצילום לגאוני הוא השימוש בתאורה הטבעית – האור לא מרגיש מעוצב לרגע. גם עבודת המצלמה צנועה, בלי שוטים ענקיים מעגורן או טייקים ארוכים וראוותניים, אלא תנועות דולי ומסילה פשוטות שלא מתחרות בשחקנים. המראה של הסרט מקורקע ונאמן למציאות, והאי הופך לדמות של ממש. יש בסרט עוד בחירה עדינה שלוקח קצת יותר זמן לשים לב אליה: ככל שהסרט מתקרב לדמויות מבחינה רגשית, גם המצלמה מתקרבת אליהן. נופים רחבים מפנים את מקומם בהדרגה לעוד ועוד תקריבים, ולקראת הסוף, הקהל מוצא את עצמו נושם יחד עם כריס ולי.

תמונה באדיבות פורום פילם
המבע הקולנועי המרתק ביותר של הסרט נמצא דווקא בשני מכשירים קטנים. הראשון הוא מצלמת סופר 8 ביתית שלי מביא איתו לטיול ומתעד בה את חוויותיו באי, ולאורך הסרט מקדונה חותך שוב ושוב לצילומים האלה – הגרעיניים, הרועדים, עם שולי הפילם שנראים בתוך הפריים. כך רוצח שכיר של הממשל האמריקאי בעצם חושף רגשנות מודחקת שלעולם לא יבטא בקול.
המכשיר השני הוא רשמקול, שבאמצעותו כריס מקליט את סיפור חייו. חלקים מההקלטות מלווים את הסרט בקריינות: הגיגים שרירותיים לצד וידויים על רציחות, והפיכות ורמזים למעורבותו ברצח היסטורי. מדובר בתיעוד ביוגרפי חושפני עד כדי כך שהוא גובל בפורנוגרפיה. כריס ממש מתפשט מול מכשיר הקלטה, ולא בדיוק ברור אם הוא מתוודה, מתרברב או סוגר חשבונות.
החיבור בין שני המכשירים הוא לב הסרט: המצלמה של מי שעוד חי ורוצה ללכוד רגעים שיוכל לשוב אליהם, והרשמקול של מי שהולך ורוצה להשאיר משהו אחריו. שניהם מנסים לתפוס את הזמן לפני שהוא בורח, בתוך סרט שלם על זיכרון שמסופר דרך הכלים הפשוטים ביותר שיש לקולנוע.ֿ

תמונה באדיבות פורום פילם
מקדונה תמיד היה אמן של שיחות ו״סוס פרא תשע״ הוא השיא. כריס ולי מתווכחים, מתגרים זה בזה ונעלבים כמו זוג נשוי – השיחות ביניהם מצחיקות, מתפתלות, מטופשות ופילוסופיות לסירוגין, ולעיתים הכול באותו משפט. שני השחקנים עושים כאן עבודה פנומנלית. רוקוול הוא עוגן שקט ומדויק: הוא מקשיב, מגיב, מבליג ומשאיר לשותפו את המקום לפרוח. מלקוביץ׳ נותן לצדו הופעה מחשמלת לחלוטין. הוא מגלם אדם רעשני, פוגעני ובלתי נשלט, ובו זמנית עייף, שבור ומלא חרטה. הוא שולף את ההערות האפלות ביותר בקלילות כמעט אגבית, כך שהן חודרות את ההגנות של הצופה לפני שהוא מספיק להבין מה שמע. וברגע אחד, בלי שום התראה, ההיתולים נעלמים ונשאר רק אדם שמפחד למות. אחרי ארבעה עשורים של קריירה ושתי מועמדויות לאוסקר ללא זכייה, הגיע הזמן: מלקוביץ׳ ראוי לפסלון.

תמונה באדיבות פורום פילם
על פניו זו קומדיה על שני מרגלים בחופשה, אך מתחתיה יש סרט על זיכרון ועל אשמה, ועל חברות בין שני גברים שאמרו זה לזה הכול חוץ מהדבר החשוב באמת. המערכה השלישית מטורללת לחלוטין, ואחת המשובחות שנעשו בקולנוע בשנים האחרונות. כמו אקדח של צ'כוב, כל מה שמקדונה שתל בסבלנות לאורך הסרט, כל פתק, כל קלטת וכל מבט, נורה בסופו של דבר. הוא משחרר הכול בבת אחת, באנרגיה פרועה שמצליחה להיות מבדרת, מזעזעת ומרגשת עד כאב. זה רגע שבו במאי שולט בכלים שלו עד הסוף ויודע בדיוק מתי לשבור אותם. וכשהמסך מחשיך, מה שנשאר הוא דווקא השקט שאחרי.
באופן שבו הסרט מתמודד עם המוות, עם החיים ועם היחסים העדינים שביניהם, הוא מעלה שאלות גדולות: מה נשאר מאיתנו, האם מגיעה לנו סליחה ומה עושים עם הזמן שנותר. הוא עושה זאת דרך הגיגים על דינוזאורים, פתקים בכיס וסוס בחושך. ובכל זאת, וזה אולי ההישג הגדול שלו, הסרט נשאר אופטימי ומחויך גם כשהמתרחש על המסך קודר לחלוטין. הפסקול המלנכולי של קרטר ברוול עוטף את כל זה ברוך ולא נותן לעצב להפוך לייאוש. הסרט לא מתעלם מהכאב, אבל גם לא נותן לו לנצח. הוא משאיר את הצופה עם התחושה שהמוות הוא חלק מהחיים, ולא ההפך מהם.


