הגיע הזמן להיות פתוחים לשינויים ולעלילה שלוקחת את הסיפור למקומות לא צפויים.

ביקורת שופעת ספוילרים ל-"מרשעת 2"

שיר רגב, 30.11.2025

אתחיל ואומר שאני קצת משוחדת, אני מעריצה את הסיפור של ״מרשעת״ כבר שנים, כולל צפייה במחזמר פעם אחת בניו יורק ועוד פעם בלונדון להשלמת החוויה. הפסקול מתנגן אצלי בספוטיפיי בלי סוף, וכשפורסמה ההכרזה על עיבוד הקולנוע עטיר התקציב, הרגשתי סוף סוף שרואים אותי – הסרט הזה הוא בשבילי.

אם הסרט הראשון, בדיוק כמו המערכה הראשונה במחזמר, העניק לנו את המיוזיקל במלוא תפארתו עם שירים מוכרים, נאמברים עמוסי משתתפים ורגעים מצחיקים ואייקוניים,

הסרט השני, כמו המערכה השנייה, מציג סיפור באווירה אחרת: עמוקה יותר, אפלה יותר ופוליטית יותר.

אני יכולה להבין את מי שציפה לחלק נוסף של מחזמר Happy Happy והתאכזב כשקיבל גרסה אפלה וכבדה יותר, אבל זה עניין של תיאום ציפיות.

החלק השני של ״מרשעת״ הוא לא פחות ממבריק. הדמויות שלמדנו להכיר ולאהוב הן כבר לא אותן דמויות: הן חוו דברים, עברו תהליך, התפתחו והשתנו – כפי שמצופה מדמות שכתובה היטב. ועל כן, נקודת הפתיחה של הסרט השני שונה מאוד.

התמונה באדיבות טוליפ אנטרטיימנט.

העמקת קשר החברות בין אלפבה לגלינדה, על בסיס הנסיבות הקשות שאליהן נקלעו, נעשתה בצורה מעולה. למרות שהיה להן זמן מסך מועט יחד, כל רגע משותף של שתיהן הרגיש כמו עולם ומלואו. חלק גדול מהקסם הזה מגיע גם בזכות הכימיה הנהדרת בין סינתיה אריבו (אלפבה) ואריאנה גרנדה (גלינדה).

בחלק השני של ״מרשעת״, גלינדה היא ללא ספק הכוכבת. התסריטאים הוסיפו לה המון עומק שלא קיים במחזמר, ולא אגזים אם אומר שהיא אפילו האפילה על אלפבה. הרגע היפה בו גלינדה צועדת לבדה לאורך שביל החופה, מיד לאחר שפיירו נוטש אותה, שבר לי את הלב לרסיסים. והרגע בו היא חוזה מבעד לחור המנעול במותה של חברתה הטובה אלפבה, היה מבחינתי השיא הדרמטי של הסרט והנקודה בה הדמעות התחילו לזלוג. ושלא נדבר על סוף הסרט, על הרגע בו גלינדה מחליטה לפעול ברוחה של אלפבה, ולהשיב את הזכויות לחיות בארץ עוץ, ולאחר מכן מקבלת (סוף סוף) את האפשרות לקרוא בספר הכשפים.

גלינדה היא דמות עגולה ועמוקה, שכתובה ומשוחקת מדהים.

אריאנה גרנדה מוכיחה לכל מי שזלזל בליהוק שלה, כולל אותי, שהיא המתאימה ביותר לתפקיד, ושהיא מסוגלת להשתחל לכל דמות ולכל אתגר שיציבו בדרכה.

שיא נוסף בעיניי הוא הביצוע של סינתיה אריבו ל-No Good Deed — השיר הטוב ביותר בסרט, שבוצע בעוצמה שהצליחה לגרום לי לשכוח לחלוטין את הגרסה המקורית של אידינה מנזל מברודווי. נקודה חלשה יותר היא שני השירים החדשים — No Place Like Home ו-Girl in the Bubble. למרות שהם תורמים להתפתחות הדמויות והעלילה, הם לא סוחפים ביחס לשאר השירים בסרט, ולצערי גם לא צפויים להישאר זכירים במיוחד.

התמונה באדיבות טוליפ אנטרטיימנט.