היו זמנים ברמת אביב – מזל טוב לקוונטין טרנטינו, הבמאי הישראלי האהוב עלינו

עדו דבורה, 27.03.2026

החודש זכיתי לצפות בשני סרטים של קוונטין טרנטינו בקולנוע. ומה יכולה להיות דרך טובה יותר לאחל יום הולדת שמח לבמאי הישראלי הטוב ביותר בעולם? זה שבחר לגור ברמת אביב גם בתקופה של טילים בליסטיים מעל הראש, למרות שיש לו את כל הסיבות לגור בכל מקום אחר בעולם. למרות שהפילמוגרפיה שלו משתינה עלינו, הישראלים, שאפילו לא קרובים לחלום להיות חצי מטרנטינו.

במהלך פברואר זכיתי לצפות ב-“להרוג את ביל” במלואו. שלא ישתמע שאני באה להיות הפארטי פופר, כי נהניתי מאוד מההקרנה כצפוי וכראוי לסרט של קוונטין טרנטינו, אך לעניות דעתי הסרט הראשון טוב מהשני, וזה ניכר גם כשמחברים ביניהם. מה גם שלא מאוד אהבתי את השינויים שקוונטין ביצע כדי לאחד את שני הסרטים. בעיניי הם עובדים הרבה יותר טוב כשהם עומדים בנפרד זה מזה. ועדיין, אי אפשר להתכחש לכך ש”להרוג את ביל” הוא אחד הפרויקטים הקולנועיים הייחודיים ביותר שנוצרו אי פעם. בחלקו הראשון הוא סרט האקשן הכי צבעוני, הכי מוגזם והכי גרנדיוזי שאי פעם נעשה. סרט שמרגיש כמו משחק מחשב, כמו וידאו קליפ, וזה עובד למרות שאין בו כמעט חוקיות קולנועית. ועדיין, הוא סרט קולנוע פנומנלי. לעומתו, הסרט השני הרבה יותר מקורקע, הרבה יותר מרגש. הוא מצליח לחבר אותנו לדמויות, לחבר אותנו לסיפור, ולייצר את אחת הסצנות המרגשות, הנוגעות ללב והמספקות ביותר בתולדות הקולנוע – הסצנה שבה סוף סוף הצלחנו להרוג את ביל. הדבר הזה על מסך גדול הוא ללא ספק חוויה של פעם בחיים.

התמונה מתוך TMDB

אתמול בערב זכיתי לצפות בסרטו האחרון של קוונטין טרנטינו “היו זמנים בהוליווד”, בסינמטק הרצליה, בהקרנה אינטימית ומיוחדת שנערכה בצל המצב. “היו זמנים בהוליווד” הוא גם הסרט הראשון של קוונטין שזכיתי לראות על המסך הגדול, כשהוא יצא ב-2019. ראיתי אותו פעמיים תוך שבוע, ומיד הכתרתי אותו לסרט הכי טוב שראיתי באותה שנה. היום אני גם מכתירה אותו כאחד הסרטים הגדולים ביותר שאי פעם נעשו, וללא ספק אחד מעשרת הסרטים האהובים עליי אי פעם.

מדובר במכתב אהבה להוליווד של פעם, לסיקסטיז, לתקופה שכבר לא תחזור. סיפור אגדות שמשכתב מחדש את המציאות. יש כאן הכלאה בין כל האלמנטים הקולנועיים של קוונטין טרנטינו –מהומאז’ים, פסקול צבעוני ושוטים של כפות רגליים, ועד גניבות, העתקות ושכתוב ההיסטוריה. כאן הוא עושה את זה בצורה הטהורה ביותר שיש, וברגע שהשערים נפתחים לביתה של שרון טייט בשוט האחרון של הסרט, אנחנו מבינים שקוונטין סוגר את שערי נרניה עלינו, והאגדה ההוליוודית הזו סוף סוף נעצרת.

התמונה מתוך TMDB

ישנם רגעי קסם ב-“היו זמנים בהוליווד”, כמו בכל הפילמוגרפיה של קוונטין טרנטינו. כמה מרגעי האושר הגדולים ביותר שחוויתי בחיים שלי הם בזכות האיש הזה – שיצר סרטים לא שגרתיים, מאוד משונים, אבל בעיקר סרטים שהוא יצר עבור עצמו. סרטים שהוא נהנה לצפות בהם, בלי להתנצל על כך ובלי לצפות שמישהו אחר יאהב אותם חוץ ממנו. עד כדי כך שעברה בי תחושה שאולי אתקל בו בהקרנה הזו.

זה האיש, זה קוונטין טרנטינו. איש מיוחד ומגלומן, שלא כולם אוהבים ולא כולם מצליחים לעכל. אבל עכשיו, כשהוא קצת אחד משלנו, זו הזדמנות מצוינת להודות לו על הרגעים האלה ולאחל לו יום הולדת שמח. שימשיך ליהנות מהנוף היפה של ישראל ומהקפה בתל אביב, ושלא יצטרך להתמודד יותר עם טילים בליסטיים מעל הראש. עם קצת יותר קולנוע יהיה הרבה יותר שפוי פה.

התמונה מתוך TMDB