הסרט הזה נפל, אבל לא מגן ״עדן״

אנה דביר, 11.05.2026

המותחן החדש של רון הווארד, ״עדן״, שמורכב מכמה מהשמות הגדולים ביותר בהוליווד – סידני סוויני, אנה דה ארמס, ונסה קירבי, ג׳וד לאו ודניאל ברוהל, סוף סוף הגיע לבתי הקולנוע בישראל. עוד לפני הצפייה היה ברור שהסרט לא מתכוון ללכת על בטוח, אחרי שקיבל דירוג R בשל אלימות קשה, תוכן מיני, עירום גרפי ושפה בוטה. הבמאי שהביא לנו את ״הגרינץ׳״ ויצר דרמות שובות לב כמו ״נפלאות התבונה״ ו״אפולו 13״, מביים פתאום סרט שמקבל דירוג R? מבלבל ומסקרן מאוד. באשמת הדירוג, דעות קדומות שהיו לי על חלק מהקאסט, וגם קצת באשמת הטריילר, כבר בשלב מוקדם חשדתי שמדובר בניסיון מכוון לייצר תדמית פרובוקטיבית שתמכור כמה שיותר כרטיסים. תחבולה שמנסה לפתות קהל גברי לצפות בסרט, גם אם בסופו של דבר סצנת העירום היחידה היא בכלל של ג׳וד לאו. נחשו מה? לא לגמרי טעיתי.

הסרט מבוסס על סיפורם האמיתי של קבוצת מתיישבים אירופאים שהגיעו לאיי הגלאפגוס בסוף שנות העשרים, על מנת ליצור לעצמם גן עדן חדש. העלילה עוקבת אחר ד"ר פרידריך ריטר (ג׳וד לאו) ודורה (ונסה קירבי) – זוג גרמני שמחליט לנטוש את הציוויליזציה ולעבור לאי המבודד ״אי פלוריאנה״ בחיפוש אחר חיים פשוטים, חופש מוחלט והתנתקות מהחברה המודרנית. מה שמתחיל כניסוי אידיאליסטי, הופך במהרה למורכב כאשר מתיישבים נוספים מגיעים לאי – ביניהם זוג נוסף: מרגרט והיינץ ויטמור (סידני סוויני ודניאל ברוהל), ודמות מסתורית וכריזמטית (אנה דה ארמס) שטוענת לבעלות על המקום ומביאה איתה כאוס, מניפולציות ומאבקי כוח. על רקע טבע פראי, בדידות קיצונית ומאבק הישרדותי מול תנאי האי, הסרט בוחנן כיצד אידיאלים של חופש ואוטופיה יכולים להתנגש עם האגו האנושי.

באדיבות יונייטד קינג

הסרט נפתח באופן מסקרן ומבטיח, כשהוא בונה בהדרגה תחושת מסתורין ושותל את הזרעים לדרמת הישרדות פסיכולוגית מורכבת על קרקע פורייה. אלא שככל שהוא מתקדם, הסרט מאבד במהירות את הפוקוס שלו והופך ליצירה מבולגנת, מלודרמטית וכמעט היסטרית. במקום לתת למתח הטבעי של הסיפור להתפתח אורגנית, הוא בוחר שוב ושוב להקצין כל סיטואציה, לדחוף פרובוקציות ולרדוף אחר רגעים שנועדו לזעזע או לאתגר את הצופה, אך בפועל מרביתם מרגישים מאולצים וחסרי הצדקה. התחושה המרכזית היא של סרט שנואש להיתפס כנועז, מתוחכם ואמנותי, אך בפועל מתקשה להבין מה הוא באמת רוצה להיות. הוא נע בין דרמת הישרדות, מותחן פסיכולוגי וסאטירה כאוטית מבלי לייצר קו רגשי או רעיוני ברור, ובדרך מאבד לא מעט מהעוצמה שהייתה טמונה בסיפור. גם השימוש החוזר בעירום מרגיש ברובו פרובוקציה ריקה וחסרת כל הצדקה, שנועדה לייצר תדמית "אדג'ית" ולא הרבה מעבר לכך. השיא מגיע עם הדמות של אנה דה ארמס, שבמקום להפוך לנוכחות מורכבת, מאיימת ועמוקה (כמו שמגיע לה), נכתבת ומשוחקת לעיתים כמו קריקטורה מוגזמת של נבלית דיסני, שממחישה עד כמה הסרט מאבד שליטה ככל שהוא מתקדם.

לצד כל אלה, גם בתוך תסריט לא אחיד ודמויות שנכתבו באופן שטחי, צוות השחקנים מצליח לא פעם להחזיק את הסרט מעל המים. דווקא בסצנות השקטות יותר, כשהסרט מאפשר לדמויות פשוט להתקיים ולא מעמיס עליהן דרמה מוגזמת – ניכרת המחויבות של הקאסט. למרות הבעיות המהותיות בכתיבה, ישנן סצנות שעובדות היטב בעיקר בזכות הנוכחות של השחקנים, שמזכירים מדי פעם את הסרט הטוב יותר ש״עדן״ יכל להיות.

באדיבות יונייטד קינג

קשה לקחת מהסרט את איכויותיו הטכניות המרשימות. הצילום מצליח ללכוד היטב את היופי הפראי והמטעה של האי – מרחב שנראה לעיתים כמו גן עדן אקזוטי ובו זמנית משדר תחושת איום מתמדת ובידוד חונק. השוטים הרחבים של הנופים לצד הקלוז-אפים האינטימיים מייצרים ניגוד בין עוצמת הטבע לבין ההתפוררות האנושית שמתרחשת בתוכו. גם העריכה ראויה לציון, במיוחד באופן שבו היא מצליחה לשמור על קצב מתוח ודינמי גם ברגעים שבהם התסריט מתחיל להתפזר.

למרות שהעלילה עצמה מתרחשת באיי גלפגוס, צילומי הסרט התקיימו ברובם באוסטרליה. יחידה קטנה בלבד צילמה באמת בגלפגוס, בגלל ההגבלות הסביבתיות שם ובגלל שמדובר בשמורת טבע מוגנת. לצד זאת, חברי הקאסט סיפרו בראיונות שונים על תנאי צילום פיזיים לא פשוטים שכללו חום כבד, לחות קיצונית, חרקים ותנאי שטח מאתגרים במיוחד. הידיעה הזו מעניקה ממד נוסף לצפייה, משום שתחושות התשישות, המחנק ואי-הנוחות שעוברות דרך המסך אינן נשענות רק על משחק או מניפולציה, אלא על חוויה פיזית ממשית שהשחקנים עצמם נאלצו להתמודד איתה במהלך ההפקה.

״עדן״ הוא מקרה קלאסי של סרט שמבוסס על סיפור אמיתי גדול מהחיים, אך מתקשה לעמוד במשקל של חומר הגלם שלו. יש בו רגעים חזקים, הופעות משחק מחויבות ועטיפה ויזואלית מרשימה, אך אלו מתקשים לחפות על תסריט מבולגן, חוסר אחידות טונאלי ונטייה מתישה להקצין כמעט כל רגע דרמטי. זהו סרט שלא חסרות בו שאיפות, לעיתים אפילו להפך. במקום לתעל אותן לכדי יצירה מורכבת ומהודקת, הוא הולך לאיבוד בתוך היומרות של עצמו. והתוצאה, למרבה האירוניה, רחוקה מאוד מגן העדן ששמו מבטיח.