"חיים ללא כיסוי" מציע חווית צפייה מכווצת ובלתי נשכחת.

בר זינגר, 22.04.2026

כששאלו אותי לראשונה מה חשבתי על ״חיים ללא כיסוי״, עניתי: ״אני לא מאמינה שדאנה איבגי הצליחה לא להיות האישה הכי יפה בעולם במשך 104 דקות״. זה באמת מרשים, אבל האמת היא שבחרתי בתשובה השטחית הזאת בכוונה. זו הדרך הקלה ביותר להתחמק מהשיח המטלטל שהסרט הזה מביא איתו. כל ניסיון לגעת ברובד אחר שלו נושא משקל של חמישים טון. זו תגובה שמגוננת עליי לא פחות משהיא מתארת את הסרט, שכן כל שיחה עליו כבדה מנשוא. זה לא כי אין מה להגיד, אלא כי יש יותר מדי. וברגע שמתחילים לדבר עליו זה נתקע בגרון, לוחץ בחזה ולא מרפה.

את דמותה של ליבי פגשנו לראשונה בסרט הקצר ״הכל כישוף״, מתוך מקבץ הסרטים של סם שפיגל ״Voice Over״ שלמרבה הצער אינו זמין לצפייה ברשת, גם לא בתשלום, וחבל. הסרט, המצולם בשחור לבן, מרגיש כמו הרחבה מוקדמת לסצנת האוטובוס ב״חיים ללא כיסוי״. אלא שבניגוד לאותה סצנה, ״הכל כישוף״ מסתיים בטון בדיוני-סוריאליסטי, שנושא עמו ניחוח של סרטיו הקצרים של אסף אסולין, ודווקא לא של אלו שיצר במסגרת סם שפיגל, באופן אירוני.

כבר שם הופעתה של ליבי נדמית שלמה ומדויקת למבט ראשון, אך בדיעבד, ורק לאחר הצפייה ב״חיים ללא כיסוי״ – מתברר שמדובר בניצן שטרם בקע. יש משהו נכון ומספק בהחלטה להעניק לדמות הזו סרט באורך מלא שמאפשר לה להתרחב ולהעמיק. גם ויזואלית, בדמות של ליבי ב״הכל כישוף״ ישנם סימנים של הזנחה, אך עדיין ניתן לזהות בבירור את דאנה איבגי. ב״חיים ללא כיסוי״, לעומת זאת, הפער בין הנראות הוויזואלית של איבגי לזו של ליבי מוקצן עד כדי מחיקה מוחלטת של השחקנית.

התמונה באדיבות יונייטד קינג.

סרטו החדש של תום שובל ״חיים ללא כיסוי״ מאלץ את הצופה לנוע באי נוחות בכיסא מתחילתו ועד סופו. במרכזו ניצבת ליבי – מהדמויות החריגות והלא שגרתיות שנראו בקולנוע הישראלי בשנים האחרונות. דאנה איבגי מגלמת אותה בדיוק מהפנט ובחביבות חונקת. היא לא רק נושאת את הסרט על כתפיה, אלא גם מכתיבה קצב אינטנסיבי שמרגיש על סטרואידים. בידיה של איבגי, ליבי נעשית נגישה, מעוררת אמפתיה, ובעיקר כזו שהצופה מוצא את עצמו רוצה בטובתה. כבר מראשיתו מתברר הסרט כמסע חיפוש המורכב משברי מידע בלבד. ליבי יוצאת לחפש את עזרא, האפוטרופוס שנעלם מחייה, ודרך המפגשים האקראיים שלה עם דמויות שונות לאורך הדרך נחשף בהדרגה עולמה הפנימי – עולם שמושך בכוח את הצופה פנימה.

אם הייתי צריכה לתאר את חוויית הצפייה בסרט בשתי מילים, הן היו ״דריכות״ ו״מגננה״. כבר מהפתיחה הייחודית שלו, הסרט כופה על הצופה דריכות מתמדת, כאילו עליו להגן על עצמו. הוא מפזר תחושת איום מעורפלת, שמרחפת מעל הכול ומכינה את הצופה להתגונן. ככל שהסרט מתקדם, הדריכות הזו משנה כיוון ממגננה עצמית והופכת לצורך להגן על ליבי. במהלך הצפייה, הצופה לומד לאהוב אותה, להזדהות איתה, ובעיקר לרצות לעטוף אותה ולהרחיק ממנה כל פגיעה. כדי לשמר את תחושת הסכנה המתמדת ואת הדריכות של הצופה, נעשות כאן בחירות קולנועיות מעניינות. בין היתר בולט צילום לא שגרתי, תנועות מצלמה ושוטים אמיצים וחריגים בנוף הישראלי – כאלה שסוגרים על הצופה ולא מאפשרים לו רגע של הקלה. המראה הוויזואלי של ליבי מוזנח, מלוכלך, לא אסתטי וחסר גבות – הופך גם הוא לכלי נוסף ביצירת התחושה הזו. כל אלה פועלים יחד כדי להעביר את הצופה ממצב של דריכות אחת לאחרת.

לדאנה איבגי כבר אין מה להוכיח. יכולות המשחק שלה הוכחו ונצרבו בקולנוע הישראלי, בין היתר ב״חמצן״ שזכה בצדק לתהודה, לשבחים ולפרסים. לעומתו, ב״חיים ללא כיסוי״ יש החמצה איומה. נדמה שהסרט לא קיבל את החשיפה שיכלה להיטיב איתו. אבל גם בלי הייפ רחב, נדמה שמדובר בסרט שימצא את דרכו מפה לאוזן, כי אי אפשר להתעלם מכך שבמרכזו ניצבת אחת מהופעות המשחק הפנומנליות שנראו בישראל.

בדרך כלל כששחקן מוכר מגלם דמות, הנוכחות שלו קודמת לה, וכאן קורה ההפך. איבגי מוחקת את עצמה, נבלעת בתוך ליבי ונעלמת בתוכה. יחד עם הדיוק החשוף והמצמרר של התסריט והבימוי של תום שובל, מתקבלת דמות שלא מרגישה כתובה אלא חיה. כאילו איבגי אינה שחקנית שאנחנו מזהים, אלא אדם שפגשנו בו במקרה.

יש לקהל הישראלי נטייה להתייחס לסרטים ישראלים כאל ז׳אנר. ״חיים ללא כיסוי״ מכריח את הצופה לחשוב אחרת, כי הוא לא דומה לשום סרט ישראלי אחר שקדם לו. זהו סרט שעוטף את הצופה במתח, בכאב ובחמלה, וממשיך להדהד בראש גם ימים לאחר הצפייה בו. הוא אינו מיועד לכל אחד. זו חוויה קשה, שנוגעת בנושאים רגישים בעוצמה מטלטלת. היו רגעים שבהם הדופק עלה, הנשימה נעתקה והעיניים היטשטשו, ובכל זאת, זו חוויה שאי אפשר להתחרט עליה.

התמונה באדיבות יונייטד קינג.