"יופי קטלני" - סרט שמכוון נמוך, ונכשל גם בזה.

בר זינגר, 12.04.2026

״בליבה של כל בלרינה פועם דם של לוחמת״ –

כך נפתח המונולוג, בקולה של אומה תורמן, שמכניס אותנו אל קומדיית הפעולה החדשה של אמזון, ״יופי קטלני״ (וכן, זה שם נורא), שאפשר כבר בשלב הזה לתייג בביטחון כאחד הסרטים הגרועים של השנה.

בעלילת ״יופי קטלני״ מוצגות חמש בלרינות הוליוודיות, שכל אחת מהן היא סימון וי על משבצת אחרת של גיוון. הבלרינות אינן מסתדרות זו עם זו, לא חברתית ולא מקצועית, אך נגזר עליהן לנסוע יחד עם המאמנת שלהן לבודפשט במטרה לעלות להופעה שאמורה להיות רגע שיא בקריירה שלהן. הופעה שהתסריט הבעייתי לא באמת נותן לנו סיבה להתרגש ממנה. כשהן מגיעות לעיר, תקלה באוטובוס באמצע יער מנותק מקליטה מאלצת אותן להתאכסן ב״פונדק טרמוק״ – בבעלותה של, מה הסיכויים, רקדנית בלט לשעבר שהפכה לגאנגסטרית כבדה. בעקבות תקיפה שמתרחשת במקום, הבנות נאלצות להתאחד ולהילחם על חייהן עד שיצליחו להיחלץ ממנו בחיים. האם הבלרינות הצעירות יצליחו לגבור על כל הגברים הרעים שבפונדק? אפשר לנחש.

קשה שלא להרים גבה מול הרעיון שבלרינות קלילות, ללא כל ניסיון או הבנה באומנויות לחימה, הופכות ליריבות ראויות לגאנגסטרים מיומנים, רק בזכות כישרון הבלט האלגנטי שלהן. נכון, זו לא הפעם הראשונה שבה קולנוע מנסה לחבר בין בלט לאלימות, אבל כאן מדובר באחת התצוגות העצלניות והלא משכנעות של הרעיון הזה. בסרטים כמו ״בלרינה״ מעולמו של ג׳ון וויק או ״מתוקה רצח״, החיבור הזה לפחות מתורגם לשפה ויזואלית טובה ומגובשת, וכאן, למרות שהוויזואליות היא אולי הדבר היחיד שהושקעה בו מחשבה, היא מרגישה חסרת ניסיון, עמוסה יתר על המידה וצורמת לעין. התאורה, בפרט, מנסה בכוח להיות אמנותית וניגודית בכל רגע אפשרי, אך בפועל נוזלת ממאמץ מביך.

ייתכן שבכל זאת תמצאו את עצמכם נהנים במידה מסוימת מהסרט הגרוע הזה, אם תגיעו מתוך כוונה לכבות את הראש ולהיסחף עם סצנות לחימה גרפיות ומגוחכות. בכל זאת, האחראים עליהן הם אותם אנשים שעומדים מאחורי סצנות האקשן בסרטי ״ג׳ון וויק״ – סרטים שאני מודה שפחות התחברתי אליהם. אך אל תמהרו להתרגש. אומה תורמן, המזוהה יותר מכל עם סרטי ״קיל ביל״, והשחקנית היחידה שבאמת רצינו לראות נלחמת כאן, אינה נלחמת כלל. החלטה תמוהה וחסרת היגיון.

קל ליפול למחשבה שסרט כמו ״יופי קטלני״, עם רעיון של העצמת נשים בשקל תשעים והיעדר מוחלט של דמות גברית טובה, שפויה או רציונלית, פשוט שונא גברים. תנו לי להרגיע: הוא אמנם שונא גברים, אבל בגדול הוא שונא את כולם. הסרט מתייחס כמעט לכל הדמויות שלו באותה מידה של זלזול. יש כאן מיזאנדריה בוטה, ולאורך כל הסרט נדמה שאפשר לסכם את הדמויות הגבריות בצמד המילים ״אוגה בוגה״. אבל זה לא נגמר שם. לצד הגבריות הרעילה, יש גם את סטריאוטיפ היריבות בין צעירה עשירה לצעירה ענייה, והצגה בעייתית במיוחד של דמות חירשת, שמתוארת כמטומטמת וכמי שאינה מבינה סיטואציות חברתיות או בכלל את המתרחש סביבה.

חלק מחמש הבלרינות הלא כל כך מקסימות שלנו, שלא עוברות שום התפתחות אופי שהייתה יכולה להיות מבורכת, הן גם פרצופים מוכרים: מאדי זיגלר, שזכורה בעיקר כרקדנית הילדה מהקליפים של סיה, מיליסנט סימונדס, השחקנית הנהדרת מ״מקום. שקט״ 1–2, והדובדבן שבקצפת – אוונטיקה.

כל סרט שאוונטיקה מברכת בנוכחותה נדמה שגזר דינו להיכשל, וחובה עליו להיות גרוע. למה? אין באמת תשובה. מדובר באחת השחקניות הטובות של הדור, שכל הופעה שלה מצליחה לייצר רגעים של אושר צרוף, ועדיין היא מככבת באופן עקבי בפרויקטים כושלים שאפילו היא לא מצליחה להציל.

ברזומה של השחקנית המדהימה הזאת נמצאים פגרים כמו ״טארוט״ ו״ילדות רעות: המחזמר״ –סרטים שנכשלו גם בביקורות וגם בקופות. ובכל זאת, נראה שאוונטיקה נהנית מכל רגע על המסך, ומצליחה להעניק לצופה, ולו לשנייה, תחושה של התמוגגות. אז בזכות נוכחותה של אוונטיקה כבר ידעתי פחות או יותר למה אני נכנסת, ולכן גם לא התאכזבתי יותר מדי. אבל לנוכח העובדה שבתי הקולנוע סוף סוף חזרו, אני ממליצה לכם בחום לבחור משהו טוב יותר לצפות בו.

התמונה מתוך TMDB.