"מייקל" הוא חצי סרט, חצי טוב, שעטוף בגרנדיוזיות מוחלטת.

אנה דביר, 23.04.2026

עם הבטחה לספר את סיפורו של מייקל ג׳קסון, אחד האמנים הגדולים בהיסטוריה, ובחתימת היוצרים של ״רפסודיה בוהמית״, הסרט “מייקל” מגיע למסך כשהציפיות ממנו ברורות וגם הנוסחה מוכרת: תחנות ילדות חשובות, רצף להיטים, ושחזורים של הופעות אייקוניות ורגעים שנצרבו בזיכרון הקולקטיבי. השאלה שאיתה נכנסתי לצפייה לא הייתה אם זה יעבוד, אלא האם הסרט יצליח להחזיק מעבר למוזיקה עצמה.

על הבימוי אחראי לטוב ולרע אנטואן פוקואה, שמזוהה בעיקר עם סרטי פשע ואקשן כמו ״יום אימונים מסוכן״ ו״נקודת שוויון״. הבחירה בו להוביל ביופיק מוזיקלי על מייקל ג׳קסון מסקרנת ומבלבלת. היא מביאה עמה ציפיות לזווית חדה ומחוספסת שתטעין את הסיפור באנרגיה אחרת, אך בפועל הפוטנציאל הזה נותר הרחק מן התוצאה שעל המסך.

הסרט נפתח בילדותו של מייקל ג׳קסון – ילד מאינדיאנה, שגדל במעמד נמוך תחת אב קשוח וקפדן, הדוחף את בניו להצלחה ויוצר את ״חמישיית הג׳קסונים״. הסיפור נע מהופעות מוקדמות, דרך הפריצה לקריירה עצמאית, ועד הפיכתו לאחד מכוכבי הפופ הגדולים בעולם.

יש משהו מנחם בביופיקים מהסוג הזה. הידיעה שאנחנו עומדים לקבל רצף של רגעים גדולים, שירים אהובים, וכוכב אחד בלתי מעורער. במקרה של מייקל ג׳קסון, אפשר לחשוב שמדובר בהצלחה מובטחת מראש. קשה להישאר אדישים לנוכחות הבימתית, לתנועה ולכריזמה, גם כשהן משוחזרות דרך שחקנים על מסך הקולנוע – זה כיף, זה סוחף, וזה עובד. ברגע שהשירים המוכרים מתחילים להתנגן – ראשים זזים, רגליים נוקשות לפי הקצב, קולות מצטרפים לשירה, והקהל מתמסר למוזיקה. כאן גם מתחילה הבעיה. “מייקל” נשען כמעט לחלוטין על הקסם שכבר קיים, במקום לבנות סיפור שמחזיק את עצמו. הוא מתמסר לרצף של רגעים, קליפים והופעות, שמתחברים זה לזה באופן רופף למדי. הקצב שלו לעיתים נמרח, כאילו הסרט מנסה לפצות על חוסר עומק עלילתי דרך עוד ועוד רגעים מוזיקליים. גם כשהוא מבקש לחשוף צדדים באישיותו של מייקל ג׳קסון, כמו האהבה הבלתי מוסברת לחיות אקזוטיות או לעולמות של פנטזיה ואגדות – מתקבלת בעיקר תוספת צבע ולא גיבוש אמיתי של דמות.

הליהוק לעומת זאת, הוא נקודת חוזקה ברורה. ג׳וליאנו קרו ולאדי מביא לתפקיד נאיביות וקסם אישי שקשה להתעלם מהם. יש בו נוכחות כובשת ותמימות טבעית, שמצליחות להעביר את תחושת הילדות של מייקל ג׳קסון ולייצר חיבור מיידי לדמות.

את חייו הבוגרים של מייקל ג׳קסון מגלם ג׳אפר ג׳קסון, שמציג הופעה מדויקת ומרשימה בנוכחותה, שמשחזרת היטב את הדמות האייקונית דרך ניואנסים מוקפדים. יש כאן בחירות ליהוק נכונות, שמצליחות להחזיק רגעים שלמים כשהתסריט מתקשה בכך, בזכות שחקנים שמביאים איתם סטאריות מהולה בעדינות וברכות.

כשהאורות נדלקים, התחושה המרכזית שנשארת היא של החמצה. הסרט בוחר לעצור דווקא ברגע שבו הסיפור מתחיל להסתבך. הוא מציג את הדרך להצלחה באופן שטחי למדי, וכמעט ואינו מתעכב על מה שבא אחריה: הקשיים, המורכבות וההתמודדות עם מחיר התהילה. כל מה שיכול היה להעמיק את דמותו של מייקל ג׳קסון נותר מחוץ למסך. בניגוד לביופיקים אחרים, כמו ״רפסודיה בוהמית״, שלא חששו להיכנס גם לאזורים הפחות נוחים, כאן נדמה שמתקיימת הימנעות מודעת. גם הסיום מחזק את התחושה הזו: הוא מגיע מוקדם מדי, לא שלם, כאילו הסרט עצמו אינו בטוח איפה נכון לעצור. למרות שידוע כי מתוכנן לסרט חלק שני, הסיום לא נותר רק פתוח אלא מבולגן.

“מייקל” הוא סרט מהנה מבחינה מוזיקלית, אין ספק. על אף הביקורות הקוטלות שמגיעות מרחבי העולם, הוא צפוי לעבוד על הקהל הרחב ולהתאים כדייט ראשון או צפייה משפחתית. סביר להניח שתהיה לו הצלחה בקופות, ובמידה מסוימת בצדק, בזכות מייקל ג׳קסון, שאחראי למוזיקה שסוחפת כבר קרוב לשישה עשורים. אבל מתחת לכל השואו והניצוץ, קשה להתעלם מהתחושה שהסרט עצמו לוקה בחסר והסיפור שלו לא מסופר עד הסוף.

באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט