"סופר מריו גלקסי" הוא צבעוני, נוסטלגי, ובינוני.

אנה דביר, 22.04.2026

אחרי שלוש שנים, אנחנו סוף סוף חוזרים לעולמו הצבעוני של סופר מריו. אחרי שבסרט הראשון, מריו ולואיג’י נשאבו מעולמם המוכר אל ממלכת הפטריות ולמדו לנווט בתוכה, נדמה היה שהקרקע כבר הונחה להרפתקה גדולה יותר. העולם הוצג וביסס את מעברו ממשחקי הוידאו אל מסך הקולנוע, והמסע הראשון הסתיים עם טעם לעוד.

ב״סופר מריו גלקסי״, בעקבות אירועי הסרט הראשון, מריו ולואיג׳י יוצאים להרפתקה בין-גלקטית חדשה. הסיפור מתמקד בחטיפתה של הנסיכה רוזלינה, והמסע של מריו, לואיג׳י והדמויות המוכרות מתרחב למקומות חדשים. צבעוניים ומהירים יותר. למרות ההתרחבות הזו, מרגיש שהסרט נותר במקום ולעיתים חוזר על עצמו, מבלי להצדיק את ההמשך. על הבימוי אחראים ארון הורוואת׳ ומייקל ג׳לניק, שהיו אחראים גם על הסרט ״האחים סופר מריו״. אף על פי הצלחתם הנהדרת בסרט הקודם, כאן יכולתי להבחין היטב שאינם מגיעים מרקע של קולנוע, אלא בעיקר מטלוויזיה.

חשוב לזכור שמדובר בסרט שמכוון לילדים, אבל זה לא אומר שהוא צריך להסתפק במינימום. על פניו, כל המרכיבים הדרושים כאן מתקיימים: דמויות מוכרות ואהובות, עולם צבעוני, ונוסטלגיה שמכוונת ישירות ללב קהל היעד. סרטים מהסוג הזה יודעים לא פעם לגעת, לרגש, ולבנות עולם שיש בו מורכבות ועניין, גם אם הוא מוגש בפשטות. כאן התחושה היא שהסרט לא באמת מנסה להגיע לשם ושאינו מתגבש לכדי חוויה שלמה.

זה סרט שלא נכשל, אך גם לא מצליח להתרומם, וזה מה שמשאיר אותו בבינוניות מרגיזה. העלילה לא מספיק חזקה כדי להחזיק את הסרט, והחולשה הזו מורגשת כמעט לכל אורכו. הדבר בולט במיוחד נוכח העולם העשיר, הכיפי והעל-זמני שקל כל כך להישאב אליו. במקום למנף זאת ולהעמיק את החוויה, הסרט מפספס. אחת הבעיות הבולטות בסרט היא ריבוי המכשולים לאורך הדרך. במקום לבנות איום מרכזי ולהתמקד בו, הוא מפזר את תשומת הלב בין כמה דמויות. כשזה קורה, עולה שאלה בסיסית: אם הנבל שעליו נשען הסרט היה מספיק חזק – האם בכלל היה צורך בכל השאר? במקום להעצים את העלילה, הפיזור הזה מחליש אותה. אין מוקד, אין הצטברות של מתח, והעימותים אינם מתאחדים לשיא בעל משקל.

אם כבר מדברים על הנבלים, קשה להתעלם מהליהוק האייקוני של ג׳ק בלאק לתפקיד באוזר. ליהוק פנומנלי שנדמה על הנייר כעוגן מרכזי עם נוכחות אדירה. אלא שבפועל, הסרט אינו מנצל כראוי את הכלים העומדים לרשותו. כשיש לכם את ג׳ק בלאק, למה לא לנצל את זה עד הסוף? במיוחד כשהסרט הקודם הוכיח עד כמה זה יכול לעבוד – הרגעים המוזיקלים והשימוש בג׳ק בלאק כזמר המדהים שהוא, העניקו לדמות אופי ברור והפכו אותה לזכירה באמת. כאן זה כבר לא קיים: באוזר כבר לא שר, והוא גם לא הנבל המרכזי של הסרט.

אזכה לזכות הסרט נקודת אור אחת שקשה להתעלם ממנה והיא האנימציה. זו הזירה שבה הסרט מצליח להרשים ולשאוב פנימה. מדובר בעבודת אנימציה מוקפדת, חיה ומלאת פרטים, עם תנועה זורמת ושימוש מדויק בצבע, בקצב ובבניית עולם מרשים ומהפנט שמזוהה היטב עם נינטנדו. אליה מצטרפת המוזיקה המוכרת מהמשחקים, שמפעילה מיד מנגנון נוסטלגי אפקטיבי. יש כאן הבנה אמיתית של המדיום ולא רק כקישוט ויזואלי, אלא ככלי שמצליח להחזיק את הסרט חי גם ברגעים שבהם הסיפור עצמו כושל.

בסופו של דבר, “סופר מריו גלקסי” הוא חוויה נוסטלגית ואפילו כיפית, שלא מצליחה להתפתח מעבר לכך. הוא נשען היטב על האייקוניות שלו, על העולם המוכר ועל התחושה החמימה של חזרה לילדות. הוא לא גרוע, אבל זה אולי גם הדבר הכי מתסכל בו.

באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט