״צעצוע של סיפור 5״ הוא סרט על חברות עד האינסוף ומעבר לו. 

אנה דביר, 19.06.2026

מעט מאוד סדרות סרטים מצליחות להצדיק חלק חמישי. עוד פחות מצליחות להשתמש בו כדי לשאול שאלות מעניינות על התבגרות, נוסטלגיה והמחיר של עולם שנשלט בידי מסכים. הסיום של הסרט השלישי היה כל כך מדויק וכל כך שלם, שהוא הרגיש כמו פרידה מושלמת לסדרת סרטים שיכלה להיחתם כטרילוגיה אגדית. כשהגיע הסרט הרביעי, ובהמשך גם ההכרזה על סרט חמישי, התגובה הראשונית שלי הייתה בעיקר חשדנות. הרי כמה פעמים עוד אפשר להוציא את וודי ובאז מהקופסה לפני שהקסם יישחק?

באדיבות פורום פילם

על כס הבמאי יושב אנדרו סטנטון, אחד היוצרים החשובים והמשפיעים בתולדות פיקסאר. סטנטון היה שותף לכתיבת הסרט הראשון בסדרה וביים לאורך השנים יצירות כמו "מוצאים את נמו" ו"וול-E" שני סרטים שהוכיחו שהוא יודע לקחת רעיונות פשוטים לכאורה ולהפוך אותם לסיפורים אנושיים, חכמים ורגישים.

ב”צעצוע של סיפור 5”, פיקסאר מחליפה את תבנית הנבלים של המותג בקונספט מפחיד בהרבה. לא צעצוע חדש, לא בעלים חדשים ולא דוב ורוד וטראומתי – האיום הגדול על הצעצועים הוא המסך. העלילה מתמקדת שוב בבוני, שמקבלת טאבלט חכם בשם לילי. לפתע מוצאים את עצמם הצעצועים מול יריב שאין להם באמת דרך להתחרות בו. הרי איך מנצחים מכשיר דיגיטלי שמציע אינספור אפשרויות? הילדים לא עוזבים את הצעצועים שלהם לטובת צעצוע אחר – הם עוזבים כי ילדים כבר לא מסתכלים לכיוון שלהם בכלל. 

באדיבות פורום פילם

חלפו יותר משלושה עשורים מאז יצא הסרט הראשון, וזו כבר הפעם החמישית שבה טום הנקס וטים אלן מדבבים את וודי ובאז. גם הפעם באז אחראי לחלק גדול מההומור בסרט, ובכמה רגעים הוא אפילו הזכיר באופן מחשיד את קן מהסרט ”ברבי”, אבל אם יש דמות שהרווחה במיוחד מהסרט הזה – זו ג׳סי. בעוד וודי ובאז ממשיכים להיות הפנים של המותג – ג’סי היא הלב שלו. היא מביאה לסרט תובנה יפה ופשוטה: להתבגר לא אומר לשכוח. ילדים אולי מניחים את הצעצועים על המדף, מוסרים אותם לילד הבא או מפסיקים לשחק בהם – אבל הם לא באמת נעלמים מהחיים שלהם. אנחנו מתבגרים, משתנים וממשיכים הלאה, אבל לא שוכחים את מי ומה שעזרו לנו להפוך לאנשים שאנחנו היום. החוויות הקטנות והחפצים הסנטימנטליים שהיו חלק מאיתנו בילדות – הם מה שמביא אותנו להיות האנשים שאנחנו היום. בין אם הייתה לכם בובת קאובוי, ברבי, דינוזאור מפלסטיק או בובת פרווה שהתקשחה – לכל אחד היה צעצוע שליווה אותו בגיל קטן ועזר לעצב את הדימיון שלו. 

עם כמה שמשמח לראות שוב את וודי, ג׳סי ובאז – לאורך השנים התאהבנו גם ברקס, בחייזרים, במר וגברת תפוח אדמה, בבו פיפ ובשאר הדמויות שהפכו את העולם הזה לכל כך חי. ב״צעצוע של סיפור 5״ הן קיימות בעיקר כדי להזכיר לצופים שהן היו חשובות פעם.

חלק גדול מההומור ומהכאוס הכיפי שאפיינו את הסדרה תמיד הגיעו מהאנסמבל הזה, והיעדרו מורגש כמעט בכל סצנה. הסרט זוכר שהדמויות האלה קיימות, אבל לא באמת מתעניין בהן.

באדיבות פורום פילם

על הפסקול חתום רנדי ניומן, שעושה את מה שהוא עושה כבר חמישה סרטים: מזכיר בתוך שניות ספורות מדוע המוזיקה שלו הפכה לחלק בלתי נפרד מהסדרה. לפעמים די בכמה תווים בודדים כדי להחזיר את הצופים עשרות שנים לאחור. הפעם, בצער רב, כמה תווים זה כל מה שהצופה זוכה לקבל. 

מבחינה טכנית, מדובר בעוד שיעור מאסטר מבית פיקסאר, שהחל את המהפכה שלו ב-1995 עם “צעצוע של סיפור” – הסרט העלילתי הראשון שנוצר כולו באנימציה ממוחשבת. עם טייטל כל כך מחייב, אין פלא שכל טקסטורה בסרט מרגישה מוחשית לחלוטין: הבלאי על וודי, הברק של הפלסטיק, סיבי הבד, ההשתקפויות על המסכים, התאורה והמים. האנימציה לא רק יפה ומרהיבה, אלא גם משרתת את הסיפור. העולם של הצעצועים מרגיש חם, רך ומלא אופי. העולם הדיגיטלי מרגיש קר, חד וכמעט סטרילי. בלי לומר מילה, הסרט מצליח להמחיש את הפער בין הדמיון האנלוגי של פעם לבין המציאות הדיגיטלית של היום.

באדיבות פורום פילם

אחד הדברים הכי מקסימים בסרט היה האופן שבו מוצג הדמיון של הילדים. בכל פעם שהילדות שיחקו בצעצועים, הסרט עבר לרגעים קצרים שנראו כאילו צוירו בעיפרון בתוך מחברת של ילדה. פתאום כל העולם מצטייר בכוונה תחילה כנאיבי, צבעוני ומעט מגושם – עולם בו החוקים נקבעים על ידי הדמיון בלבד. זה היה פתרון ויזואלי מקסים, שהזכיר למה הצעצועים האלה בכלל קיימים. בעולם שבו הסרט עוסק – הצעצועים  נמצאים במאבק תמידי על תשומת הלב של הילדים. הרגעים המגושמים האלה המחישו את הדבר שמסך לעולם לא יוכל לשחזר באמת: היכולת של ילד לקחת בובה מפלסטיק ולהפוך אותה לגיבורה, נבלית, אסטרונאוטית או מלכה — הכול בתוך כמה שניות. יש משהו מקסים באופן שבו הסרט מעניק לדמיון הילדי ממשות. לרגע קצר הוא מאפשר לצופים להיכנס אל עולמה הפנימי של ילדה משחקת, ולהיזכר בתקופה שבה הדמיון לא היה בריחה מהמציאות אלא המציאות עצמה. 

באדיבות פורום פילם

הסרט מלא במחוות קטנות ורפרנסים משעשעים למעריצים הוותיקים, וגם כמה רגעים שיגרמו לחובבי סטאר וורס לחייך. בסופו של דבר, אם כבר ״צעצוע של סיפור״ פתח מחדש את ארגז הצעצועים לסרט חמישי – משמח לראות שזאת התוצאה. ״צעצוע של סיפור 5״ הוא סרט שמבין שהקהל שלו גדל, ומוכן לדבר על נוסטלגיה ועל חברות מבלי להתנצל על כך שהיא עדיין ערך ששווה להילחם עליו. היה נחמד להיזכר שיש דברים שלא באמת מתיישנים – כמו צעצוע אהוב וכמו חבר טוב.