עסקים כרגיל - וזו בדיוק הבעיה

אנה דביר, 11.05.2026

״עסקים כרגיל״ (Normal) נפתח כאילו הוא נחוש לשכנע את הצופים שמדובר בסרט חסר גבולות. כבר בסצנת הפתיחה הוא מציג רגע כה מופרך וקלישאתי, עד שנדמה שהסרט הולך לאחד משני כיוונים: כישלון מביך, או פארודיית אקשן פרועה ומודעת לעצמה. בפועל, הוא בוחר בדרך שלישית – להיות סרט אקשן גנרי (נורמלי, אם תרצו) ותו לא. ודווקא הבחירה הזאת היא מה שהופך אותו למתסכל כל כך.

קשה שלא להגיע ל״עסקים כרגיל״ עם רצון לפרגן. בוב אודנקירק הוא אחד מאותם שחקנים שמספיקים רק להיות נוכחים על המסך כדי להחזיק סצנה בזכות כריזמה טבעית ולא מתאמצת. גם כאן הוא מביא בדיוק את מה שאנחנו מצפים ממנו: הומור יבש, עייפות קיומית חיננית, וטון מדויק של אדם שפשוט נגרר לעוד יום גרוע במיוחד. אין אפשרות שלא להעריך את המחויבות של אודנקירק לז’אנר. רק לפני כמה שנים אודנקירק התמוטט על הסט של "סמוך על סול" בעקבות התקף לב, והנה היום, בגיל 63, הוא עדיין מצליח להיכנס פיזית ומנטלית לסרטי אקשן באינטנסיביות ובקצב שלא היו מביישים שחקנים צעירים ממנו בהרבה. בשנים האחרונות הוליווד רואה יותר ויותר כוכבי אקשן ותיקים חוזרים למרכז הבמה, ביניהם גם טום קרוז וקיאנו ריבס, בשנות השישים לחייהם, בדמויות שהקהל הישן והחדש כבר מכיר היטב. בתוך הגל הזה, אודנקירק משתלב בז׳אנר באופן טבעי לצד דמויות חדשות וצעירות. זה אכן מצליח להחזיק לא מעט מהרגעים של הסרט, אבל בדיוק שם מתחילה גם הבעיה המרכזית שלו, והיא התחושה המתמשכת שכבר ראינו את כל זה בעבר. יש כאן הד מאוד ברור ל״סתם אחד״, מעין מחזור של אותו רעיון, עם שכבת צבע חדשה.

באדיבות יונייטד קינג

העלילה דווקא נשענת על רעיון לא רע בכלל, אף על פי שמדובר בבחירה קלישאתית למדי: עיירה קטנה, דמויות מוזרות, שוד שהולך רחוק מדי, וסודות שמתחילים לצוף מכל כיוון. בוב אודנקירק מגלם את יוליסס, שניצב כשריף זמני בעיירה ״נורמל״. בעקבות שוד מזוין באזור, יוליסס מגלה שהעיירה הקטנה רחוקה מלהיות שלווה כפי ששמה מבטיח – ובאופן ביזארי למדי, לכל זה יש קשר ליאקוזה. יש כאן ניסיון לבנות עולם שבו אף אחד לא באמת מי שהוא נראה. לצידו של בוב אודנקירק צצות מספר דמויות שמקבלות היכרות ראשונית מסקרנת, אבל לא הרבה מעבר לזה. הנרי וינקלר בתפקיד ראש העיר שיודע הרבה יותר ממה שהוא מוכן לחשוף, ולינה הידי מביאה איתה כהרגלה נוכחות שמרמזת על כוח ושליטה. חבל שלא טרחו לעגל אותם אפילו במעט, כי על הנייר זו נשמעת נוסחה מבטיחה, בטח כשיש לסרט אמצעים רבים. בפועל, התסריט לוקח לא מעט קיצורי דרך, נשען יותר מדי על צירופי מקרים נוחים, ולעיתים מרגיש כאילו הוא ממהר להגיע לרגעי השיא מבלי לבנות אותם כמו שצריך. וכשסרט אקשן לא מצליח לבנות את רגעי הפיצוץ שלו – זה מורגש.

על כיסא הבמאי יושב בן וויטלי, שמוכר בעיקר בזכות "אש חופשית״ – וגם כאן החיבה שלו לאלימות מוגזמת, הומור אבסורדי וכאוס, נוכחת כמעט בכל סצנה. וויטלי נהנה מהגרוטסקה של הסרט, והוא ממש לא מפחד ללכת רחוק מבחינה ויזואלית. כל שפריץ דם מקבל את הרגע שלו, כל סצנת אקשן מרגישה כאילו היא מודעת לכמה היא מופרכת, ויש משהו מאוד מהנה באופן שבו הסרט כמעט צוחק יחד עם הקהל על האבסורד של עצמו. הסרט מספק חוויית אקשן כיפית, אלימה וקצבית שעובדת באותו הרגע, אבל לא מצליחה להפוך למשהו שבאמת נשאר איתך אחרי הכתוביות. יש משהו מתסכל באופן שבו ״עסקים כרגיל״ מתנדנד ללא הפסקה בין כמה זהויות שונות. מצד אחד, הוא רוצה להיות סרט אקשן מודע לעצמו. מצד שני, הוא מצפה שהצופה יתייחס אליו ברצינות מוחלטת. הדיסוננס הזה מורגש בחלקים גדולים מהסרט: רגע אחד הוא קורץ לקהל, רגע אחר מנסה לייצר דרמה רגשית, ואז מיד חוזר להסתתר מאחורי עוד בדיחה או סצנת אקשן. במקום לבנות זהות ברורה או טון עקבי, הסרט נשאר תקוע איפשהו באמצע. כנראה שזו גם הסיבה שהוא עובד רק לפרקים. וחבל, כי יש כאן במאי עם סגנון מאוד ברור, שסך הכל מנסה לייצר שעה וחצי מהנות למדי. זה עובד במיוחד בחצי השני של הסרט, כשהוא סוף סוף לוחץ על הגז, אבל חלק מכוריאוגרפיית הקרבות מרגישה מרושלת, ולעיתים נדמה שהסרט בוחר שוב ושוב בפתרון עצלני. לזכותו של ״עסקים כרגיל״ ייאמר שהוא נראה טוב. האורך היחסית קצר והעריכה הקצבית עובדים לטובתו, עם הבנה מודעת לכך שבסרטי אקשן מהסוג הזה, הקצב הפך לחלק בלתי נפרד מהחוזה עם הקהל, אחרת הצופה עלול להסיט את מבטו לטלפון.

גלגל ההצלה של ״עסקים כרגיל״ הוא המודעות העצמית שלו. הסרט לא מנסה לשכנע לרגע שהוא יצירת מופת מתוחכמת. הוא יודע בדיוק מה הוא: סרט אקשן ביזארי, אלים, קצבי ומאוד מצחיק, שמעביר בכיף שעה וחצי מול המסך עם פופקורן ביד. במובן הזה, הוא בהחלט מצליח.

באדיבות יונייטד קינג