״קלייפייס״: התאהבתי במפלצת?

לי כהן, 13.11.26
בסך הכול רציתי לנקות קצת את הראש עם סרט אימה, ובמקום זה מצאתי את עצמי מתאהבת בגבר רעיל, מעודדת מסע נקמה רצחני ומקווה שמפלצת מחרידה תחיה באושר ועושר. כנראה שאין לי לאן לברוח מהרומנטיקה, אפילו לא בביוב של גות’האם.
מומלץ לקרוא לאחר צפייה בסרט
בתור סופרת רומנטיקה, אני מבלה חלק לא מבוטל מחיי עם גברים יפים, פגומים מוסרית, בעלי בעיות רגשיות שכנראה מצדיקות לפחות שלוש שנות טיפול, ולמזלי אף אחד מהם לא קיים במציאות.
אני אוהבת אימה, בעיקר כשאין בה שום סיפור אהבה, כי אז זה הופך לניקוי ראש. מה אישה צריכה חוץ מקצת דם, קצת צרחות ומפלצת מכוערת שתעשה לאנשים את המוות? כשנכנסתי לאולם הקולנוע כדי לצפות ב״קלייפייס״, רק רציתי לנקות את הראש, אבל כנראה שרומנטיקה אפלה נמשכת אליי. מצאתי את עצמי מול גבר חתיך להחריד, שבור נפשית ותלותי רגשית ברמה שאם חברה הייתה אומרת לי שהיא מדברת איתו בטינדר, הייתי אומרת לה שהיא צריכה לחסום אותו בדחיפות. רק שאני מצאתי את עצמי מתאהבת בו ומצפה שיחסל את כל מי שפגע בו בדרך אל האושר, ובלי טיפת מצפון.
אציין גם שהבחור עונה באופן מחשיד על כל הקריטריונים החיצוניים שלי. הוא לגמרי נראה כמו חצי מהדמויות שהייתי כותבת, וכמו מי שאני מאחלת לעצמי לעמוד איתו מתחת לחופה. מה לעשות, יש לי חולשה למראה אירופאי. כך יצא שמלכתחילה הסיכויים שלי להישאר אובייקטיבית לא היו גבוהים במיוחד.

תמונה באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט
״קלייפייס״, בבימויו של ג׳יימס ווטקינס ולפי תסריט שכתבו מייק פלנגן וחוסיין אמיני, מספר את סיפורו של מאט הייגן (טום ריס האריס), שחקן צעיר, מבטיח ובעיקר חתיך, שהקריירה שלו נמצאת בנסיקה, עד שמפגש לא מוצלח במיוחד עם המאפיה של גות’האם עולה לו בדבר היקר לו ביותר: הפנים שלו. לאחר שעבריין משחית את פניו ודואג לשרוף את שמו בכל מקום אפשרי, מאט מאבד בהדרגה לא רק את המראה החיצוני שלו, אלא גם את הקריירה, המעמד, הכסף והאנשים שהיו אמורים לעמוד לצדו. וכמו בכל סיפור אימה טוב, דווקא כשנדמה שהמצב כבר לא יכול להידרדר יותר, הכול רק הולך ומסלים.
אחד הדברים שעובדים היטב ב״קלייפייס״ הוא היכולת של הסרט לגרום לצופה להזדהות עם אדם שהופך למפלצת. מאט אינו קדוש מעונה. למעשה, כבר בתחילת הסרט הוא די דוש: שחקן מצליח, יהיר, וכמובן יפה תואר שמודע היטב לעובדה שהוא יפה תואר. ובכל זאת, גם אם האישיות שלו לא בדיוק הופכת אותו לגבר לחתונה, כמעט בלתי אפשרי שלא לחוש כלפיו חמלה כשהעולם מתחיל להתפרק סביבו וכמעט כולם מפנים לו עורף. האנשים שסמך עליהם בוגדים בו, התעשייה שהעריצה אותו כבר לא מוכנה להסתכל עליו, והדבר שעליו ביסס חלק גדול מזהותו נלקח ממנו באכזריות. פשוט הרסו לו את החיים. לעזאזל. מסכן הילד. מגיע לו לנקום.

תמונה באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט
האם ישבתי לאורך חלקים נרחבים מהסרט וחיכיתי שמאט יהרוג בזה אחר זה את כל מי שפגע בו? בהחלט. האם אני חושבת שרצח הוא דרך לגיטימית להתמודד עם ריבים ורגשי נחיתות? מן הסתם שלא, אבל אחרי שהסרט מקדיש כל כך הרבה זמן כדי להראות לנו איך הופכים נסיך למפלצת, קצת קשה לצפות מאיתנו שלא נרצה לראות את המפלצת נושכת בחזרה.
הכוח של הדמות טמון דווקא בפער הזה, ומדובר בגיבור שכתוב ומגולם היטב. מאט הוא קורבן של אכזריות (ומזל נאחס), אבל הוא גם אדם שמסוגל להפגין אכזריות בעצמו. הכאב שלו מסביר את התנהגותו, גם אם אינו מצדיק אותה. במקרה שלי, ההסבר הזה הספיק כדי שאמצא את עצמי בצד שלו, גם כאשר מעשיו בלתי נסלחים.
אחת ההצלחות של הסרט היא היכולת לעורר משיכה וחמלה כלפי דמות שבהחלט אפשר, ואף ראוי, לבקר את התנהגותה (ולא רק בפן הרומנטי). וזה בדיוק כוחן של יצירות עקומות מוסרית. לא כל דמות טובה היא בהכרח אדם טוב – מספיק שהיא מעוררת רגש ואפשר להבין אותה גם אם אי אפשר להצדיק אותה. דמויות טובות יכולות לגרום לנו לסלוח להן רק מפני שאנחנו רוצים לראות אותן מאושרות.

תמונה באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט
אז מדובר בגיבור חלומי או בדגל אדום? כאן אני נאלצת להודות שהניסיון שלי כסופרת רומנטיקה כנראה לא תרם במיוחד לשיקול הדעת. בזמן שחלק מהצופים ראו במאט קורבן של מציאות אכזרית, שהולך ומאבד את האנושיות שלו – אני לא יכולתי שלא לזהות בו אבטיפוס של הגיבור הרומנטי האפל: גבר פגום, מסוכן, אובססיבי, בעל עבר טראומטי ולרוב גם חתיך באופן לא הוגן, שמסוגל להפוך את האישה שהוא אוהב למרכז היקום שלו, ולא בהכרח באופן בריא.
אפשר לזהות בו דפוס שחוזר לא מעט בספרות הרומנטית – תלות רגשית שמוצגת כהצהרת אהבה טוטאלית. איזו אישה לא תרצה שגבר יאהב אותה עד כדי כך שהיא תהיה הסיבה שלו לקום בבוקר? אלא שבמציאות, ברגע שקיומו של אדם תלוי לחלוטין באדם אחר, לא מדובר רק על אהבה גדולה מהחיים, אלא גם על מערכת יחסים מסוכנת והרסנית. כשמאט חוצה את הגבול שבין אהבה לאובססיה, הסרט כבר לא מותיר מקום רב לספק בנוגע למסוכנות שלו, ואני, כמי שכותבת את הדברים האלה, מריחה אותה מקילומטרים. האם אני מזהה את הרעילות? בוודאי. האם הייתי מזהירה חברה שלי מגבר שמתנהג ככה? כבר אמרתי שכן. האם הייתי יוצאת איתו בעצמי? כנראה שכן. הסנדלר הולך יחף.

תמונה באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט
גם בז׳אנר שלו, ״קלייפייס״ הוא יצור כלאיים. הוא מתחיל כמותחן נקמה, מתפתח לאימת גוף, גולש למחוזות המדע הבדיוני, ובין לבין מצליח לשלב גם דרמה רומנטית שהולכת ונעשית מעוותת ככל שהסרט מתקדם. מצד אחד, זה חלק מהקסם שלו, ואני חובבת קרוס־ז׳אנרים לא קטנה. הסרט לא מסתפק במפלצת שרודפת אחרי אנשים במסדרונות חשוכים, אלא בונה סיפור סביב האדם שמתחת למפלצת, ומאפשר לנו לחזות מקרוב בריקבון המוסרי שלו. מצד שני, לעיתים נדמה שהסרט לא לגמרי החליט מה הוא רוצה להיות. המעבר בין הז׳אנרים לא תמיד חלק, ובשלבים מסוימים מתקבלת התחושה שהעלילה ממשיכה להסלים פשוט משום שהיא יכולה, ולא בהכרח משום שהיא צריכה.
מוסר ההשכל המרכזי בסרט, שלפיו יופי חיצוני אינו הכול ומה שמתחולל בתוכנו עשוי להשתקף בסופו של דבר גם כלפי חוץ – אינו בדיוק הברקה שלא נראתה קודם לכן בקולנוע. ובכל זאת, האופן שבו הסרט משתמש בגופו המתפרק של מאט כדי לבטא את אובדן הזהות והשליטה שלו מעניק לרעיון עוצמה חזותית ורגשית. זה אולי הדבר שהכי אהבתי בו – ככל שמאט מאבד את הפנים שהפכו אותו לכוכב, כך הוא הופך לדמות מורכבת יותר. הגבר שהיה יפה מבחוץ ומפוקפק מבפנים הופך למפלצת מבחוץ, ודווקא אז אנחנו נחשפים לכאב, לפגיעות ולצורך הנואש שלו להיות נאהב. לא מדובר בהכרח באדם שהופך לטוב יותר, אלא באדם שאנחנו לומדים להכיר טוב יותר, וזה הבדל משמעותי.

תמונה באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט
לא רציתי שהאהבה תהפוך את המפלצת בחזרה לאדם – רציתי ששני אנשים ימצאו דרך להיות יחד בתוך החושך, גם אם הדרך הזאת הייתה הופכת את הסיפור לרומנטיקה אפלה לחלוטין. מעין ״היפה והחיה״ בגרסה שבה היפה לא מצילה את החיה מהקללה, אלא בוחרת להצטרף אליה, ושניהם חיים יחד באופל ובאושר עד עצם היום הזה.
זה החלק שבו הסרט איבד אותי, או ליתר דיוק, שבו הוא החליט לקחת ממני את הסוף הטוב שכבר הספקתי לתכנן לדמויות שלו. מאט אמנם אינו בדיוק הנסיך מהאגדות, אבל זאת בדיוק הסיבה שבגללה הרומנטיקנית שבי התעקשה לדמיין סוף אחר. אולי דווקא העובדה שהסרט מסרב להעניק את הסוף הרצוי היא שהופכת אותו לטרגדיה מוצלחת כל כך. אפשר להעריך את הבחירה הזאת ככותבת ועדיין לשנוא אותה כצופה. אני בהחלט מצליחה לעשות את שניהם.
ֿ

תמונה באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט
הסרט שווה צפיה. למרות הנטייה להתפזר בין ז’אנרים, המסרים הצפויים לפרקים והסוף שהייתי שמחה לערוך מחדש בעצמי – ״קלייפייס״ הוא סרט מרשים, מטריד, אלים ומפתיע ברמת המעורבות הרגשית שהוא מצליח לעורר. טום ריס האריס מצליח להפוך גיבור שבקלות היה יכול להישאר דמות קומיקס גרוטסקית לאדם פגיע, מסוכן ומעורר חמלה, והסרט מצליח לגרום לנו לחוש באובדן האנושיות שלו כמעט באותה עוצמה שבה אנו חשים באובדן פניו.
באתי לראות סרט אימה ויצאתי עם קראש חדש ותסכול לא פרופורציונלי. ובנימה זו, אני חוזרת לכתוב את הגיבורים העקומים שלי, שאיכשהו, למרות שנחשפתי אליו רק היום, מסתבר שכולם נראים כמו שכפולים של טום ריס האריס.


