״איש הלחישות״ יתפוס גם אותך

זיו קינדלר, 13.9.26

״איש הלחישות״ הוא מותחן אפל שמזמין אתכם לצפות בו בזכות תעלומה, רוצח סדרתי וקאסט נוצץ. הסרט מצליח לקיים את ההבטחה הזאת, אלא שהתעלומה היא רק חלק ממה שמחזיק אותו. יש כאן גם סיפור על משפחה, הורות, פחד ואשמה; על הדרך שבה אירועים מהעבר ממשיכים להשפיע על ההווה ועל מערכת יחסים בין אב לבן שמגיעה לנקודה שבה כבר אי אפשר לברוח ממה שלא נאמר ביניהם. זה מה שנותן לסרט מעט יותר עומק ומונע ממנו להפוך לעוד מותחן על חטיפה ורוצח מסתורי. דווקא כשהסרט עוצר לרגע את המרדף אחר התשובות ומתעכב על הדמויות ועל הקשרים ביניהן, הוא מוצא את הרגעים המעניינים ביותר שלו.

״איש הלחישות״ מגולל את סיפורו של טום קנדי (אדם סקוט), אב שהתאלמן לאחרונה ועובר עם בנו ג׳ייק לעיירה שבה גדל. עם הגעתם, העיירה כבר סוערת בעקבות מקרה חטיפה, ובמקביל ג׳ייק מתחיל לדבר על דמויות מסתוריות שהוא רואה. טום מנסה להבין מה מתוך הדברים שבנו מספר לו אמיתי ומה פרי דמיונו, אך ככל שהתנהגותו של ג׳ייק נעשית משונה יותר, מתברר שמשהו מורכב בהרבה מתרחש סביבם. חטיפה נוספת מתחילה להעלות שאלות לגבי הקשר בין המקרה החדש לבין סדרת חטיפות ורציחות של ילדים שהתרחשה באותה עיירה לפני כשלושים שנה, למרות העובדה שבעקבות הפרשה ההיא כבר יושב בכלא רוצח סדרתי שכונה ״איש הלחישות״. 

טום פונה לאביו (רוברט דה נירו), שהיה הבלש שתפס את ״איש הלחישות״ לפני שנים. אלא שהמפגש בין השניים הוא לא רק חזרה לתיק ישן, אלא גם נבירה במערכת היחסים בין האב לבן, שרחוקה מלהיות פשוטה.

תמונה מאתר TMDB

הסרט לא מנסה להמציא מחדש את ז׳אנר המותחנים הישן, והוא גם לא צריך. הוא מספר את הסיפור שלו בצורה יחסית ישירה, עם מבנה קלאסי של תעלומה, ולא ממהר לחשוף בפנינו את כל הקלפים שלו. הוא יודע מתי לתת עוד פרט, מתי לפתוח עוד שאלה ומתי להשאיר אותנו קצת בחוסר ודאות, כך שהסיפור ממשיך להתפתח בלי להרגיש שהוא מנסה להפתיע אותנו בכל רגע.

יכולות המשחק של אדם סקוט מרשימות כאן, בעיקר משום שהוא מזוהה עם תפקידים הרבה יותר ציניים, קומיים ואפילו מנותקים, ופה הוא מצליח להביא צד פגיע ודרמטי בלי להרגיש שהוא מגזים. הדמות שלו מנסה להחזיק את עצמה בזמן שהכול סביבה מתחיל להתפרק, והוא מצליח להעביר את זה בלי להפוך אותה לדרמטית מדי.

רוברט דה נירו, לעומתו, משחק בצורה מאופקת וסגורה יותר, וזה דווקא מתאים לדמות שלו. יש ביניהם משהו לא פתור, גם כשהוא לא נאמר באופן ישיר, והמתח הזה עובד היטב. החיבור ביניהם נותן לסרט צד רגשי ולא משאיר אותו שטוח.

תמונה מאתר TMDB

הסרט יודע היטב איזו אווירה הוא רוצה ליצור – הצילום החשוך, התאורה, הצבעים והלוקיישנים יוצרים תחושה מתמדת שמשהו לא בסדר, גם כשלא קורה דבר מאיים. יש לא מעט רגעים שבהם הפריים עצמו משאיר את הצופה דרוך ומחפש מה עומד לקרות, ואפילו חללים שנראים בהתחלה רגילים לחלוטין מקבלים אופי מאיים בגלל הדרך שבה הם מצולמים. אחת החוזקות של הסרט היא היכולת לייצר תחושת אי נוחות בלי להראות שום דבר מפחיד בפועל.

תמונה מאתר TMDB

הסרט נמשך כמעט שעתיים, אבל לא מרגיש שהוא נמרח. הקצב די יציב ומאפשר לסיפור להתפתח בלי לעצור את ההתקדמות שלו. גם הקטעים ה״רגועים״ יותר מרגישים חלק מהסיפור ולא כמו זמן שמנסים למלא. יש איזון די טוב בין הרגעים שבהם העלילה מתקדמת לבין אלה שמאפשרים לה להאט לרגע, בלי לאבד את המתח. זה חשוב במיוחד בסרט כזה, כי מרדף בלתי פוסק אחרי הדבר הבא היה שוחק את הצופה די מהר.

 הסאונד הוא חלק משמעותי מהחוויה – יש לא מעט רגעים של שקט שמייצרים תחושה שמשהו עומד לקרות, והמוזיקה נכנסת בדיוק במקומות הנכונים בלי להשתלט על הסצנה. לעיתים, דווקא מה שנשמע או לא נשמע משפיע על המתח יותר ממה שקורה על המסך. השימוש בשקט עובד במיוחד, כשהוא הופך כל רעש קטן למשהו שצריך להקשיב לו. בסרט שעוסק בדמות שנקראת ״איש הלחישות״, מתבקש שהסאונד עצמו יהפוך לחלק מהותי ולא ישאר רק ברקע.

הסאונד עובד גם לרעתו של הקהל הישראלי – בשיא המתח של הסרט, בלי שום הכנה מקדימה, אנחנו שומעים התראה של פיקוד העורף. בשנייה הראשונה קפצתי מהספה ובאתי לבדוק את הטלפון. כשהבנתי שזה לא שוב שיגורים מאיראן, אלא חלק מהסרט – היה לי קשה לחזור להתרכז. הייתי צריכה לעצור, להוריד את הדופק ורק לאחר מכן להפעיל את הסרט שוב. מסתבר שאחרי כמה שנים של מלחמות בארץ, גם כשאני יושבת לראות סרט בנטפליקס, מספיק צליל של פיקוד העורף כדי להוציא אותי לגמרי מהעלילה. 

תמונה מאתר TMDB

מאחורי התעלומה של ״איש הלחישות״ נמצאות דמויות שמתמודדות עם משקעים שגדולים מהחקירה עצמה, אלא שהרובד הפסיכולוגי הזה לא זוכה לעומק שמגיע לו. יש כאן רעיונות בעלי פוטנציאל לקחת את הסרט למקומות מעניינים יותר, ולפעמים מרגיש שהוא רק נוגע בהם ולא באמת מתעמק במה שמסתתר מתחת. הוא מותחן שלא מתיימר להיות מורכב מכפי שהוא ולא מנסה להתחכם עם הצופה. יש בו מתח, שחקנים מוצלחים וסיפור שמחזיק עד הסוף. הוא לא סרט שצריך לשבת ולפרק כל שנייה בו כדי ליהנות ממנו, ואולי דווקא בזה טמון חלק מהקסם. הוא יודע לעורר שאלות וחשד, לגרום לצופה לרצות להבין מה קורה, ובמקביל להשאיר מקום גם לדמויות עצמן.